אבא הולך לביים קליפ

ב-21.9.12 נולדה מאיה ובין לילה הפכתי לקלישאה מהלכת של אבא טרי ונלהב ומיד החלפתי את התמונה החתרנית שקישטה את מסך הנעילה של האייפון שלי בתמונה של ילדה רכה בת יומיים בלבד עם חיוך לא רצוני וחמוד בעליל שלא מודעת לכך שהיא נראית כאילו היא שרה למיקרופון בלתי נראה. מהופנט, לא הצלחתי להפסיק להביט בפלא. זה באמת קשור אלי? עולמי עצר מלכת.

בפעם הראשונה בחיי משהו (בעצם מישהי) תפס את המקום הקדוש ששמור במוחי ליצירה ודחק אותו למקום השני. ובין בקבוק, חיתול, עבודה וכמה שעות שינה פתאום מאוד מפתה לתת ליצירה להחליק עוד כמה שלבים למטה, לפתע השעות שהקדשת לשבת מול תסריט או לדחוף פרויקט חדש מתחלפות בבהייה מול מסך הטלוויזיה הדלוק כשהמוח כבוי. מדובר בסוג חדש של עייפות שגם יום צילומים דל תקציב של 13 שעות על הרגליים לא משתווה לו. כל האנרגיות והריכוז שלך מכוונות אל היצור הקטנטן הזה שחייו תלויים עכשיו בך (לא מלחיץ בכלל).

גם אם בדרך נס מצאת זמן לשבת ולכתוב, אתה יודע שהמצב הזה שברירי וכל רגע יכול להיקטע על ידי בכי קורע לב, שגם הסצנה הכי סכרינית של שפילברג לא משתווה לו (כמו שזה קרה לא פעם במהלך כתיבת שורות אלו). כל זאת, מבלי להפחית בערכה של אמה של מאיה שאם לא היתה בחופשת לידה, אני לבטח הייתי קורס.
מצד אחד להמשיך להתעסק בקולנוע ותסריטים נראה כמעט בלתי אפשרי עכשיו, מצד שני, אני לא רוצה שמאיה הקטנה תגדל ותגלה יום אחד שאבא שלה וויתר על החלומות שלו בגלל המשפחה ( שזה שונה מאוד מלוותר על המשפחה שלך בגלל החלומות).

מכיוון שאיני הראשון מבין חברי שהופך לאבא, קיבלתי אזהרות מבעוד מועד לגבי השינוי ההולך ובא.
ובצורה מודעת (ואולי גם בתת מודע) בשבועות שקדמו ללידה זרעתי כמה זרעים של פרויקטים חדשים שאוכל לחזור אליהם בהדרגה כמו האתר המחודש שלי והבלוג הזה. אחד מאותם פרויקטים הוא בימוי קליפ חדש לזמרת מוכשרת בשם מורן אהרוני שעליו ארחיב את הדיבור בבלוג הבא.

וכך, לאחר חודשיים בלבד של אבהות טרייה הדברים נכנסים לפרופורציה. פתאום יום צילומים והתעסקות במשהו שהוא לא החלפת חיתול הופך ממקור של לחץ לאי של שקט.  במקום הייאוש הרגיל שבד"כ מציף אותי כשאני מקבל את המסרון מהמפיק שאומר לי שיוצאים ללוקיישן ב-4:30 בבוקר, אני מחייך בביטול, פהההה קטן עלי.

על הסט של הקליפ "המשורר" של מורן אהרוני

שנית, לפתע אין זמן להכל ולכן מערכת ההחלטות עוברת ממצב מבוזר– פיזור אנרגיה לפרויקטים מרובים ברמות שונות. לממוקדת מאוד – זה טוב! אני רוצה לעשות את זה ומוכן להשקיע בזה אנרגיה.  כנ"ל לגבי בחירת האנשים איתם אני עובד. זה בדיוק השלב שבו אתה צריך את "המקצוענים" שלא יבזבזו לך את הזמן, וכך, הלכה למעשה, העליתי את רף אנשי הצוות (בקליפ של מורן היה צוות נפלא).

בנוסף יש איזשהו ביטחון שנרכש רק עם אבהות, איזשהו תדר שקט שאתה משדר לסובבים אותך, תדר שלא היה שם קודם. אולי זו התחושה שמביטים עליך עכשיו בתור אבא  – בוגר, אחראי, מחויב. אולי זה רק אני.

הנקודה השלישית והאחרונה חוזרת להתחלה של הדברים – ההנאה. קולנוע זה מקצוע שאי אפשר להישאר בו זמן רב אם אתה לא משוגע לחלוטין על הדבר (בטוח שלא נשארים בגלל הכסף).
ופתאום יש זיקוק גדול של חווית העשייה כשבסוף יום שבו יצרת משהו מיוחד אתה חוזר הביתה ומביט בילדה שלך והיא מחייכת אליך חזרה בעיניים בורקות. אולי זה הרגע האולטימטיבי שבו אתה חווה את שתי היצירות שלך בו זמנית – הילדה שלך, שהפחת בה חיים והיצירה הדמיונית שזה עתה יצרת. פתאום אתה יודע שהכל עוד אפשרי. מה אני אגיד לכם, אין דברים כאלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *