דברים שבין אדם למכונה

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מדע בדיוני. כשהייתי בן 14 "המשחק של אנדר" השאיר אותי פעור פה (ואני מקווה לא להתאכזב מהסרט), "בלייד ראנר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים ומהרגע הראשון שהצלחתי לייצר אנימציה ממוחשבת בכוחות עצמי ניסיתי לשחזר את זווית הכניסה של ה- Star Destroyer ממלחמת הכוכבים. כך שזו לא הפתעה גדולה שלכתוב ולביים סרט מד"ב הוא אחד החלומות שלי. למרות זאת, לא עלה בראשי רעיון שבאמת סחף אותי לצאת למסע כזה, עד שהגיע ספטמבר…

הכול התחיל כשקראתי בעיתון (ראו מסגרת) ראיון עם ראש מעבדות הרובוטיקה באוניברסיטת בר אילן שטוען שאנחנו לא יותר ממכונה מתוחכמת, ומיד ניצתה במוחי השאלה שבד"כ מתחילה אצלי את תהליך הכתיבה: מה היה קורה אילו…? ובמקרה הזה, מה היה קורה אילו אותו מדען היה ממציא מכונה (רובוט אנושי) שהיתה תופסת את מקומו וגונבת את היוקרה שלו. מאין אינטרפרטציה בת זמננו לסיפור הגולם רק שבמקום הגולם שנרדף על ידי ההמון הזועם כמו במקור, הוא נישא מעל יוצרו על ידי תרבות ההמונים בת זמננו. בקיצור, לא עבר זמן רב וחצי מדפי הריאיון היו מסומנים במרקר צהוב, עיגולים נרגשים בעט וסימונים שכעבור יממה נראו לי סתומים לחלוטין.

משהו בקטנה: למה לקרוא עיתונים מנייר?
לפני קצת יותר מחצי שנה כתבתי פוסט בשבחי ההתנתקות מהמסך על מנת להישאר קצת יותר שפויים ואנושיים. אבל רק לאחרונה הבנתי עד כמה זה חשוב מבחינה יצירתית. לפתע נפל לי האסימון שהדגש פה הוא על בחירה. ברגע שאתה מרים עיתון או כל מקור כתוב אחר שהוא על נייר. אתה בוחר להקדיש לו (ורק לו) זמן וצומת לב. הרי כל החומרים האלו זמינים גם ברשת (עם דגש על עיתונים יומיים). אבל כמה ניתן באמת להתעמק בסיפור כשבצדו מבצבצים באנרים אפילפטיים? כמה גדול הפיתוי ללחוץ (רק לרגע) על הטאב של פייסבוק שמודיע לנו על אירוע שאנחנו בכלל לא מעוניינים ללכת אליו? בקיצור אני חושב שכאשר אנחנו בוחרים נייר (מהסיבות הנכונות) אנחנו בוחרים לפתח (או לפחות לשמר) את יכולת ההתבוננות והריכוז שלנו, יכולות שלדעתי הן מאבני היסוד של כל יוצר.

השלד העלילתי נבנה במהירות בראשי, מאין "הערות שוליים" פוגש את "Human nature" במורדוך בירושלים. ואם כבר ירושלים, אז כמו אות משמיים, גיליתי שנפתחה ההרשמה למיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים (שם מתרחשת העלילה שלי). במקביל, התבשרתי על פתיחת ההרשמה לתחרות תסריטים של סרטי מד"ב/ פנטזיה ואימה בחסות פסטיבל אוטופיה והקרן הגדולה. ומה טוב יותר מדד ליין כפול עם סיכוי לתקציב פיתוח כדי להושיב תסריטאי לכתוב? אבל אז קרה משהו שכאילו בא להמחיש לי עד כמה הנושא שבחרתי בו מורכב ועדין. בעודי כותב בהתרגשות על היחסים הנרקמים בין אדם למכונה נשמע לפתע "קליק" רפטטיבי ומחשיד מכיוון ההארדיסק שלי כאומר, "חבוב, עוד שנייה אתה תבין עם מי יש לך עסק…". למזלי השנייה הזו בדיוק הספיקה לי כדי לשמור את הגרסה הנ"ל בספרית הטיוטות של Gmail לפני שההארדיסק נדם ויחד אתו כל מה שכתבתי בשנה האחרונה (!!!). אני אחסוך ממכם את הפרטים המביכים, רק אגיד שתיקון ההארדיסק הוערך בסכום ראשוני המכיל שלושה אפסים ומתחלק יפה ב-5. בקיצור, החלטתי לוותר על העניין לעת עתה ולדלות את הגרסאות האחרונות של התסריטים שלי מהמיילים ששלחתי לקולגות וחברות הפקה, כאשר מדי פעם מתעורר זיכרון מכאיב של משהו שכתבתי והעותק היחיד שלו נמצא על אותו הארדיסק הארור.

וכאן אני עוצר ומבקש מכל תסריטאי/במאי/יוצר להפסיק לקורא עכשיו! (אני מבטיח לחכות) ולקחת 5 דקות להירשם לשרות ענן/ אכסון ברשת כגון Dropbox או Google drive או כל שירות חינמי אחר, ולעשות Copy paste לתיקיית התסריטים שלכם ולגבות אותה!!! (עכשיו, עכשיו, נו, למה אתם מחכים?)

ולעניינו, כשניסיתי להבין מדוע לא גיביתי את החומרים שלי קודם, הבנתי שמה שמנע ממני לעשות את זה היה הפחד הארכאי לאכסן יצירות מקוריות שלי ברשת/ אונליין. בדיעבד הרעיון הזה נראה לי מופרח וטיפשי. הרי אני לא בדיוק מטרה של ה-NSA, וחוץ מזה, בסופו של דבר אני שולח את רוב התסריטים במיילים (למזלי). חוץ מזה, אם אתה באמת תסריטאי חרד שרוצה לשמור יצירה מקורית יש שירות נפלא של איגוד התסריטאים (בו השתמשתי מספר פעמים) לשמירת זכויות יוצרים החל מרמת הסינופסיס.

האירוניה בכל הסיטואציה הזו היא שהפחד מקדמה כמעט גרם לי לאבד את מה שרציתי להגיד עליה. למזלי הצלחתי להמשיך את העבודה על הדראפט שנשמר בחיפזון ב-Gmail שלי. לאחר התאוששות קלה, ובזמן המצומצם שנותר לי לכתוב את הסינופסיס עד למועדי ההגשה, עשיתי תחקיר קטן משלי שכלל בין היתר, השתתפות ביום עיון בשם "רובוטים בחברה האנושית" (גם הוא בחסות פסטיבל אוטופיה) שהתגלה כחוויה מעשירה ביותר. במהלך אותו יום היו רגעים שהרגשתי כאילו אני מביט מהצד על סרט מד"ב. לא היו פה חבורה של מתבגרים מחוצ'קנים עם חולצות Iron Man (או Iron Maiden תלוי באיזה עשור נולדתם) כפי שאולי צפוי מאירוע במסגרת מסוג זה. אלא פרופסורים וחוקרים רציניים מהארץ ומחו"ל שמנהלים דיונים סוערים על סוגיות רבות, כגון "האם לאפשר לרובוטים אוטונומיה מוחלטת?". תמונת המציאות שהתקבלה מהערב הזה עלתה על כל דמיון (מסתבר שהרובוטים כבר כאן, בכל מקום!) ונתנה לי פרספקטיבה חדשה על הנושא. בנוסף, צפיתי בשני סרטים, הראשון, "Robot & Frank" התגלה כסרט די מאכזב על אף שהסיום המאופק והמעט קודר שלו שנמנע מצ'יזיות הוליוודית הציל אותו במידת מה. מה גם, שעל אף היותו סרט מד"ב העוסק ביחסים שבן אדם לרובוט (שמרנות מול קידמה), מדובר בסרט עצמאי צנוע נטול פיצוצים ואפקטים מיוחדים, שבמרכזו דרמה אנושית. ולכן זו היתה דוגמה טובה לסרט שניתן היה גם להפיק בתקציב צנוע בארצנו הקטנטונת (רק בלי ליב טיילור וסוזן סרנדון).


הסרט השני היה "כנס העתידנים" שצפיתי בו במסגרת הפרמיירה בפסטיבל חיפה. רבות דובר על הסרט הזה לאחרונה ואני רק אגיד שהצפייה בו היתה מעוררת השראה/מחשבה. אבל יותר מכל, הוא עשה לי חשק לראות את ארי פולמן מביים סרט שלם ללא אנימציה (והמבין יבין).

בשורה התחתונה, הבנתי שבדומה לחשדנות שגיליתי כלפי הקדמה בכל הקשור לגיבוי התסריטים שלי, במרכז כל סרט טוב בז'אנר המדע בדיוני נטוע יחס אמביוולנטי לנושא הקדמה ובמיוחד לכל מה שקשור לבינה מלאכותית. זה גרם לי לתהות האם יבוא יום ובו למחשב יהיה "רגע אמיתי של השראה"? (גם את זה הכנסתי לתסריט). בינתיים נראה לי שאפשר להירגע, כי נכון להיום, נראה שמי שממלא את המסך שלנו בשעות הפריים טיים הם רק מכונות אפורות על פס יצור שיודעות רק לשכפל ולהעתיק את אותו מוצר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *