האם אני עוף מוזר?

למרפי יש חוש הומור מעוות,
עוד יום וחצי אני טס לחו"ל לשבועיים. למקסיקו ליתר דיוק. לחתונה משפחתית אם אתם ממש רוצים לדעת. ודווקא הבוקר, לאחר כמה חודשים של יובש, אני מתעורר אם לא אחת אלה שתי הצעות לביים פרסומת לאינטרנט לחברות מכובדות. כמובן שנאלצתי לוותר בלב כבד, אבל תודו שיש לי תירוץ טוב.

אז למה אני מספר לכם את זה?
א. כי בשלב זה של ההכרות ביננו, זה יהיה לא מנומס לטוס בלי להגיד שלום ו-ב'. כי יום לפני שהגיעו ההצעות כתבתי את הפוסט הזה:

פעם בכמה חודשים זה קורה לי. אני יושב מול אחת מעבודות העיצוב המרכיבות חלק ניכר מההכנסה שלי ואני שואל את עצמי מדוע אני לא יושב על כיסא במאי בסט של פרסומת? הרי גם ככה אני עובד בתחום הפרסום, אז למה אני לא מביים יותר פרסומות? וכאילו לא כתבתי פוסט שיוצא נגד כל זה לפני שנה בדיוק, אני אומר לעצמי "אני צריך סוכן!". היד שלי נעה בכוחות עצמה אל המקלדת ומתחילה להקליד את המילים "ייצוג במאים", ותוך כמה דקות שלחתי מספר מיילים המבליטים את ההישגים שלי בתחום (משרדים גדולים, לקוחות גדולים ופרסים) וכמובן שואוריל מעודכן המדגים את יכולותיי.

פרסומות או תוכן? האם חייבים להחליט?
התגובה לא אחרה לבוא. השיחה הראשונה היתה מוזרה. לאחר הכרות קצרה בה שתחתי את בפניה את עיסוקי ורצונותיי, הסוכנת, אחת מהמבוקשות בתחום, התעקשה איתי שעלי לבחור בין רצוני להיות במאי ותסריטאי קולנוע לרצון להתפרנס מבימוי פרסומות. הרעיון הזה נראה לי תמוה, במיוחד לאור העובדה שרוב הבמאים שאני מגדיר כמודל חיקוי כגון דיוויד פינצ'ר, רידלי סקוט ומישל גונדרי היו, וחלקם עדיין, במאי פרסומות (אני מודה שאני לא מכיר מודל ישראלי כזה). ניסיתי להסביר לה שגם ככה אני מתפרנס מפרסום רק שאני עושה זאת מביתי מול המחשב ולא על סט הצילומים. היא ביטלה את דברי בטענה שזה לא עובד ככה בארץ והוסיפה שבמאי פרסומות זו עבודה במשרה מלאה שצריך להתמסר אליה. האבסולוטיות של דבריה ממש עצבנה אותי ומיותר לציין שהתקשורת ביננו לא נמשכה. לאחר שהשיחה הסתיימה המחשבות המשיכו לרוץ בראשי, האם הרצון שלי לעסוק בשני התחומים במקביל הופך אותי לכזה "עוף מוזר"? כי אם דבריה של אותה סוכנת מייצגים את המצב בארץ זה אומר שאין כמעט במאי פרסומות שמביימים סרטים ולהיפך. הייתכן?

כאן נכנסת השיחה השנייה. הפעם עם סוכנת אחרת, קשובה יותר. הפוקוס של הסוכנות שלה הוא בעיקר תוכן. ולאחר שהסברתי לה שבתחום הזה אני דואג לעצמי ומתקדם יפה, היא הודתה שאין לה איך לעזור לי אבל השיחה המשיכה להתגלגל בנעימים. סיפרתי לה על התגובה של הסוכנת מהשיחה הקודמת והסברתי לה איך אני רואה את הדברים. היא הקשיבה רוב קשב וכשסיימתי את דברי היא פשוט שאלה אותי: "תגיד, מה רע לך?".
כמו עורכת תוכן טובה היא פרסה בפני את כל המידע ששפחתי עליה, רק שהיא גרמה לי לראות אותו באור אחר. "תראה, אתה מרוויח טוב מעיצוב, בטח יותר טוב ממה שתרוויח בפרסומת "לאו באדג'ט" (ע"ע פרסומות לאינטרנט), והכי חשוב אתה ממשיך להתקדם בעשייה של הדברים שאתה באמת אוהב, אז למה בעצם לשנות?" השאלה נותרה תלויה באוויר במשך כמה שניות. לראשונה התבוננתי בה באמת, בלי אגו פגוע של במאי שמעצב למחיתו. ופתאום נחתה עלי התובנה – טוב לי!

יש גם יתרונות בלהיות "במאי-מעצב", עושים סרטוני אנימציה כמו זה:

כמו בפרסומת של יוגורט פרו-ביוטי, מרגע שהבנתי את זה מיד הרגשתי הקלה באזור הבטן. הבנתי שהאובססיה הזו אחר בימוי פרסומות שואבת ממני אנרגיות שאני צריך להשקיע במקום שאני באמת רוצה להיות בו וזה קולנוע וטלוויזיה. מצד אחד שחררתי את התסכול הזה של "למה אני לא שם?" ומצד שני אני מקבל את מה שאני עושה כיום כדרך שלי ולא כדרך שנכפתה עלי (במציאות אין הבדל, רק במחשבה שלנו [התובנה בחסות רגע זן]). כמובן שכל זה לא אומר שאני שולל את האפשרות להתפרנס מפרסומות. אם תבוא הצעה כזו לבטח אקבל אותה בזרועות פתוחות (ואוכיח שאפשר לשלב בין השניים). אבל עכשיו אני גם ניהנה יותר לעצב כי אני יודע שזה מה שמספק לי את החופש ליצור קולנוע, שם נמצאת התשוקה שלי.  "במאי, תסריטאי ומעצב", מה רע? אלפרד היצ'קוק התחיל כמעצב כתוביות לסרטים אילמים. פתאום אני גאה להיות "עוף מוזר".

נ.ב – מרפי בן זונה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *