6 ימים בגן עדן – רשמים מתוך חממת יוצרים בינלאומית

הפוסט הקודם "קולנוע כדרך חיים" התחיל במפח הנפש מביקורת של מפיקה על התסריט של הפיצ'ר הראשון שלי. לאחר מכן המשכתי למפגש עם ארי פולמן שנסח בי תקווה מחודשת והסתיים כאשר מצאתי מפיק חדש שהיה נלהב מהתסריט.

אותו מפיק הוא תומא אלפנדרי, צרפתי שעלה לישראל אחרי 20 שנה בהן הפיק סרטי תעודה וסרטים עלילתיים באירופה ועכשיו הוא הקים חברת הפקה ישראלית בשם Bustan Films. מהמפגש הראשון עמו הבנתי שתומא הוא לא מסוג המפיקים שמחכים שהתסריט המושלם ייפול עליהם מהשמיים. הוא ידע שבתסריט שלי יש בעיות אבל הוא ראה את הפוטנציאל שבו (ובי) והחליט להשקיע. הוא גילה מעורבות ומחויבות שבמאי-תסריטאי כמוני רק יכול לחלום עליו ממפיק והרגשתי שהסרט יקר לליבו לפחות כמו שהוא עבורי. אחת ההחלטות הראשונות שעשינו יחד הוא לנסות להתקבל לחממת היוצרים הבינלאומית "סטודיו דרום" / "Produire au Sud” על מנת "לפתוח את הראש" לרעיונות חדשים. בשלב זה הביטחון שלי בתסריט עדיין היה שברירי אבל להפתעתי הדראפט שהגשתי היה לאחד מתוך ארבעת הפרויקטים שנבחרו להשתתף בחממה.

החממה
החממה שאורכה 6 ימים (בלי יציאות הביתה!) מתקיימת במכללה האקדמית ספיר במקביל לפסטיבל דרום בשדרות. היא מהווה שלוחה ישראלית של סדנת ההפקה הבין לאומית  “Produire au Sud”, ונערכת בחסות פסטיבל שלוש היבשות בנאנט שבצרפת, המכון הצרפתי, משרד החוץ הגרמני וקרן הקולנוע הישראלי. המטרה שלה היא לאפשר מרחב יצירתי ייחודי, כלים חד פעמיים ורשת קשרים בין-לאומית למפיק שמעוניין לגייס כספים מהשוק האירופאי, כמו גם הדרכה אמנותית וייעוץ ממומחים מהעולם בנושאי תסריט ובימוי ליוצרים צעירים.

מיד אחרי שהתקבלנו לסדנה, גילינו שהחבר'ה שם רציניים, ועוד לפני שרגלנו דרכה מחוץ לתל אביב התבקשנו להכין עבורם שלל מסמכים, החל מהצהרת כוונות דרך תסריט מלא ועד וויז'ואל שמשקף את הפרויקט. הכל כמובן בעברית ואנגלית (הסדנה עצמה היתה ברובה באנגלית). הדרישה לספק את המסמכים בלו"ז צפוף מאוד אילצה אותי לקבל החלטות מהירות לגבי הכיוון של התסריט ובדיעבד היא דחפה אותו שלב נוסף קדימה.

הוויז'ואל שיצרתי לסדנה בהשראת התסריט שלי.

הוויז'ואל שיצרתי לסדנה בהשראת התסריט שלי.

החבר'ה
האלמנט השני שהיה מדהים בסדנה הזו היה המשתתפים מאחורי הפרויקטים האחרים שנבחרו. כל אחד ואחת מהם הביא עמו זווית ייחודית ומשהו שניתן ללמוד ממנו. אם זה איתן גפני ("בשר תותחים") שהביא את הביטחון והניסיון שלו מהפקות ז'אנר עצמאיות. או דניאלה קופלר ואולי זיס (Uli Seis  – הבן אדם הכי מצחיק בסדנה) שצפינו בטיזר של סרט האנימציה שלהם "My Home" איזה 20 פעם במהלך הסדנה ואף פעם לא השתעממנו ממנו. ועמוס הולצמן שזווית הראיה הייחודית שלו על נושאים כבדי משקל וסגנון הבימוי החופשי שלו תמיד יצרו עניין. בנוסף לכך הסדנה במהותה אינה תחרותית (כלומר אין פרסים פרט להשתתפות בסדנה עצמה), מה שאפשר אווירה פתוחה, תומכת ונטולת אגו גם בין היוצרים עצמם – אירוע נדיר לכשעצמו וערך מוסף אדיר לפרויקטים שהשתתפו.

משתתפי החממה מימין לשמאל: אני, עמוס הולצמן, מאיה פישר (Green Production), אולי זיס, עפרי שגב (מפיקה), דניאלה קופלר,  גיום מנגה (מנהל אומנותי - צרפת), שרי תורג'מן (יועצת תסריט),  יפית שלו (White Beach Productions), איתן גפני, תומא אלפנדרי (Bustan Films)

משתתפי החממה מימין לשמאל: אני, עמוס הולצמן, מאיה פישר (Green Production), אולי זיס, עפרי שגב (מפיקה), דניאלה קופלר, גיום מנגה (מנהל אומנותי – צרפת), שרי תורג'מן (יועצת תסריט), יפית שלו (White Beach Productions), איתן גפני, תומא אלפנדרי (Bustan Films)

המומחים
מהיום הראשון הרגשתי את האינטנסיביות של הסדנה. החל מהמפגש הראשון עם שלומי אלקבץ (שהוא המנהל האמנותי מהצד הישראלי) ושרי תורג'מן (יועצת תסריט – ראו פוסטים קודמים) שעימתו אותנו עם שאלות לגבי המניעים שלנו לכתיבת התסריט. משם המשכנו למרתון הפגישות עם המומחים שהגיעו מחו"ל, ביניהם: ריימונד גבל (PANDORA FILM), קלייר לז’ומה (ACROBATES), דלפין באס (UDI) ודומיניק ולנסקי (DW, שנתנה לי את הטיפ הכי טוב להצגת הסרט שלי).
מעבר להצצה הנדירה לעולם הקו-פרודוקציות והשבילים השונים בהם הסרט יכול ללכת, שלב זה (של הפגישות האישיות) היה עוברי כמאיין ניסוי מעבדה מרוכז לרעיונות החדשים שהגעתי איתם לסדנה וכעבור זמן קצר יכולתי לראות בבירור את "התוצאות" כאשר הבחנתי בשינוי הבעת פניהם של המומחים ברגע שהצגתי בפניהם לאן אני מתכוון לקחת את התסריט. כמובן לא הכל היה וורוד. היו סשנים שלאחריהם הרגשתי קצת אבוד, אבל בסך הכל החוויה היתה חיובית והשיבה לי את הביטחון בתסריט ובעצמי וזה הדבר החשוב ביותר עבור יוצר, במיוחד במדיום הזה.

איתן גפני ויפית שלו מציגים את הפרויקט שלהם A-PNOIA (ללא נשימה)

איתן גפני ויפית שלו מציגים את הפרויקט שלהם A-PNOIA (ללא נשימה)

הפיץ'
אין לי ספק (ואני חושב שאני יכול להעיד על כך בשם כולם), שהשיא של הסדנה היה המפגש עם סטאפנו טילדי. סטאפנו הוא מפיק איטלקי (STEFILM) שבמהלך ניסיונו הרב כמפיק סרטים דוקומנטריים, פיתח שיטה לעשות פיץ' (PITCH – הצגת הפרויקט בפני קהל בצורה מתומצתת ו"סקסית" בד"כ בקונטקסט מכירתי). אחרי שכבש אותנו מיד בגישתו האנושית והישירה וגרם לכל אחד מאתנו לעשות פיץ' על מקור השם שלנו, הוא הבטיח לנו שנוכל לעשות פיצ' של 7 דקות באנגלית בפני קהל בפחות מ-24 שעות (!!!). מיותר לציין שלרובנו היו ספקות בקשר לכך, אבל למחרת ב-11 בבוקר, לאחר יום שלם של אימונים, כל אחד מהבמאים שעלה לדבר על הפרויקט שלו עשה זאת בצורה מדויקת ומעניינת ולרובנו לקח פחות מ-7 דקות. בקיצור, כל מילה מיותרת. בנוסף, ביום האחרון של הסדנה, נפגשנו עם זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר לקולנוע* והייתי צריך לעשות לה פיצ' בעברית כבר הרגשתי ממש טבעי ובטוח בסיפור שלי וגם אם זה לא היה מושלם, אני חושב שהצלחתי להגיע אליה. (התגובה שלה לפיץ' היתה "מעניין וחשוב" ואני לא יכול לחשוב על מחמאה גדולה מזו).

*היתה אמורה להיות גם פגישה עם כתריאל שחורי מקרן הקולנוע הישראלי אבל כמו שכבר ידוע עכשיו, גם את זה מירי רגב הצליחה להרוס.

סטאפנו, אני ותומא בפיץ מול קהל'. לקח רק 6 דקות!

סטאפנו, אני ותומא בפיץ מול קהל. לקח רק 6 דקות!

סיכום הסדנה
יותר מכל, עבורי סטודיו דרום הייתה חוויה של "אשרור" או Reassuring (כבר התרגלתי לחשוב באנגלית) בעצמי וברעיונות שלי. בנוסף, אני חושב שהזווית הבינלאומית של הסטודיו אפשרה לי להסתכל על התסריט שלי לרגע מהצד בעיניים אוניברסליות ועל ידי כך למצוא את "הזווית הישראלית" הייחודיות שלו (ולא, אני לא מדבר על חיילים במחסומים לכולם נמאס מזה כבר). אחרים הגדירו את הסדנה כ-accelerator , "מאיץ", שהתהליך החד-פעמי שעברנו שם הביא אותנו "שנות אור" קדימה מבחינת ההסתכלות והעבודה על הפרויקט. בקיצור אם יש לכם תסריט לפיצ'ר ומפיק שמוכן לבלות אתכם 6 ימים באותו חדר (לא דבר מובן מאליו) אני ממליץ בחום לנסות ולהתקבל לסדנה.
זה גם מקום טוב להודות לגיום מנגה (Guillaume Mainguet) שהוא היזם והמנהל האמנותי של Produire au Sud ואיש מקסים באופן כללי. Merci Guillaume 🙂

הפסטיבל
מעבר לסדנה המארגנים דאגו שגם נעשה קצת "Fun" וניהנה מהפסטיבל שהתרחש במקביל. כאן מגיעה תודה גדולה לחן שילת שבאלגנטיות רבה וסבלנות אין קץ, דאגה לכל צרכינו (הפעם היחידה שהוצאתי ארנק היתה לקנות בירה וגם זה עלה רק 10 ש"ח!). הפסטיבל עצמו הפתיעה אותי, הן מבחינת כמות האנשים שפקדה אותו והן מבחינת התוכן. ראשית ההופעות ברחבה הראשית היו מעולות. ראוי לציין במיוחד את "Lucille Crew" הרכב, פאנק-היפ-הופ-סול "בנזונה" (בהעדר כל מילה אחרת לתאר זאת 🙂 וכמובן צפריר יפרח, יכיר העיר שדרות, שאביו שהיה גם אב הבית שלנו בספיר במהלך הסדנה, דאג לקדם אותו באגרסיביות משהו בכל הזדמנות שרק היה יכול (כולל בזמן המפגשים עם המומחים). בנוסף הקרנות הסרטים המשיכו את הקו של הפסטיבל שהגדיר עצמו כ"פורץ גבולות" ובמיוחד אהבתי את "היורד למעלה" סרטו העלילתי הארוך הראשון של אלעד קיידן שהוקרן השנה בקאן. מה גם, שנחמד לראות סרט כשאתה מכיר כל סנטימטר בפריים (הסרט צולם בחיפה, עיר הולדתי והיכן שברצוני לצלם את הסרט שלי). לקינוח, גם לקחו אותנו לפאב הסטודנטים של ספיר, שהוא מאין גרסה נטולת פוזה ומגניבה יותר של פורט סעיד התל אביבי. עבור אב לשתי בנות קטנות שלא עזבתי אותן מעולם ליותר מ-24 שעות וכבר כמעט שכח מדברים מסוג זה ( כלומר ליהנות בלי חשבון ומחשבות על ההשכמה בלילה והבוקר שלמחרת) זו היתה חוויה משחררת שהזכירה לי כמה חשוב לתפוס מרחק ופשוט ליהנות מדי פעם. עם זאת, אני מודה שבמקרה הזה גם המרחק והגעגועים עשו את שלהם וביום האחרון כבר לא יכולתי לחכות לשוב הביתה.

צפריר יפרח והכורדים, בלאגן! (צולם ע"י עפרי שגב שעמדה בשורה הראשונה)

צפריר יפרח והכורדים, בלאגן! (צולם ע"י עפרי שגב שעמדה בשורה הראשונה)

החזרה הביתה
קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי את "הבנות". מאיה (הגדולה, כמעט בת 3) קיפצה בהתרגשות במשך 3 דקות רצופות, ליאה (4.5 חודשים) הרימה את ראשה ממזרן הפעילות וחייכה אלי ויעל (אשתי המקסימה והתומכת) כמעט פרצה בבכי מהסצנה המרגשת. אימי שהיתה שם גם כדי לעזור ליעל שאלה אותי עם גבהתי, ואמרה לי שחזרתי "זקוף". בקיצור, קרנתי מאושר. אך כמו תמיד, אחרי ה"HIGH" מגיעה גם הנפילה וכבר אחרי הלילה הראשון בבית הרגשתי כמו סמרטוט שפוף. היום, במרחק של כמה ימים,  אני מבין שהאתגר הגדול עכשיו הוא לשמר את המומנטום ופריצת הדרך שהשגתי בסדנה, וליישם את כל מה שלמדתי ולהפוך את הסרט שלי למציאות. או במילים אחרות – לעבודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *