חוזר בתשובה – פוסט אחרון

מתוך הפוסט הראשון "עוד לא התחלתי" נובמבר 2012:
אמא: "אני יודעת שבזמנו רצית ליצור סרט על מה שעברת בצבא ואנחנו לא כל כך אהבנו את זה…", שתקתי.
אמא: "הינה, למשל הסרט הזה שזכה בוונציה, על החרדים, היא מצאה את האמת שלה וזה הצליח לה".
אני: "אני חושב שאם היא היתה מספרת להורים שלה על מה הסרט שהיא הולכת לעשות גם הם לא היו אוהבים את זה כל כך", עקצתי.
"כן, אהה…" אמא שלי צחקה מעברו השני של הקו.

היום, רגע לפני שאני עומד לכתוב את הפוסט האחרון שיחתום את הבלוג, הידיים שלי קצת רועדות, פתאום אני מבין שהשלמתי את המסע שהתחלתי לפני קצת יותר מ-6 שנים.

בנובמבר האחרון סיימתי את העבודה על "צוֹפָר" הסרט הקצר השלישי, וגם הכי אישי שלי, שנוגע בהתמודדות שלי עם הלם קרב והאופן שבו הוא נתפס בחברה הישראלית המיליטנטית. עבדתי עליו שנה שלמה בלי לקבל שקל מקרנות הקולנוע (כמה מפתיע :)) – מכתיבת התסריט, דרך פרויקט גיוס המונים בהדסטארט (שזה כמו עוד משרה מלאה) ועד להפקה ועריכת הסרט המוגמר שבימים אלו נשלח לפסטיבלים בכל העולם. וכך נוצר מצב אבסורדי, שדווקא כשהיה לי כל כך הרבה במה לשתף בבלוג, לא היה לי מספיק זמן לעשות זאת בפועל. אבל מה שחשוב הוא שבסופו של דבר ״עשיתי את זה״ השלמתי את המסע שיצאתי אליו והוצאתי את האמת שלי בצורה של סרט שאני עומד מאחורי כל פריים שמופיע בו.

הפוסטר של צופר.

״איך עושים סרטים ונשארים בחיים?״ היה סוג של יומן שאפשר לי לשתף באתגרים, ההצלחות וגם ב(הרבה)כשלונות שהתמודדתי אתם כיוצר קולנוע ישראלי בתחילת דרכו. בזמן הזה, במקביל לשינויים גדולים בתעשייה, הן מבחינת תכנים ופלטפורמות, והן מבחינה טכנולוגית, התחוללו גם לא מעט שינויים בחיי, הפכתי לאבא, תחילה לאב לילדה אחת וכעבור שנתיים וחצי לעוד אחת, עברתי עבודות, חוויתי משברים מלאים ספקות ומחסומים יצירתיים, כשברקע כל הזמן מרחפת השאלה ״איך ממשיכים ליצור?״.

אז מה התשובה?
ממרחק הזמן אני מבין שהשאלה שעל שמה נקרא הבלוג פשוט לא רלוונטית (כן, כן!). אם אתם יוצרים בדם, לא משנה באיזה תחום, ויש לכם נושא או סיפור שבוער בכם אתם כבר תמצאו את הדרך להוציא אותו החוצה, השאלה של המחיר כבר לגמרה תלויה באיזה טיפוס אתם. או כמו שארי פולמן אמר פעם: ״קולנוע זה לא מקצוע, זה דרך חיים״. החכמה, כמו שאני רואה את זה היום, היא לא לעשות את זה ממקום קורבני של אמן מיוסר שרק מנסה לשרוד ומביט מהצד בקנאה באלו ש"עושים את זה". אלא ממקום של חיוך וההבנה שיש לנו את הפריבילגיה והיכולת לעסוק במקצוע המטורף הזה, ואם להשתמש בקלישאה ישנה (אבל נכונה) מה שחשוב זה הדרך ולאו דווקא התוצאה. במקרה שלי, אני מרגיש שהסרט שיצרתי ממש ריפא חלק בתוכי שהיה זקוק לריפוי, וזה כבר שווה הכל.

אז מה למדתי בדרך?

  • קחו אוויר, קולנוע זה ריצה למרחקים ארוכים, כל פרויקט יכול לקחת שנים (ויתכן שבכלל לא יצא לפועל).
  • ״לעשות״ – לא לוותר, לכתוב, להגיש, לדחוף לעשייה ותמיד להישאר פתוחים לפרויקט הבא.
  • לעבוד על כמה פרויקטים במקביל.
  • לא לקחת ביקורות ודחיות באופן אישי, סביר להניח שיהיו הרבה כאלה לאורך הדרך.
  • חשבו על דרכים חלופיות לגייס כספים לסרט שלכם – צאו מנקדות הנחה שהסיכוי לגייס כספים מקרנות הקולנוע הוא נמוך מאוד עד אפסי.
  • רגליים על הקרקע, ראש בעננים – חפשו עבודה שנותנת ביטחון כלכלי לצד גמישות להמשיך ליצור.
  • משפחה תומכת היא השותפה הכי קרובה וטבעית שלך (וכר פורה של רעיונות :)). היצירה שלך לא צריכה לפגוע בזה. להיפך, שתפו אותם בתהליך הם יבינו לבד כמה זה חשוב עבורך.
  • בסוף היום להגיד תודה שיש לנו את הפריבילגיה לעשות את מה שאנחנו עושים.

אז מה עכשיו?
נכון, יש לי עוד המון דברים שאני יכול לדבר עליהם – פרויקטים חדשים שנמצאים בעבודה, מסע הפסטיבלים של "צופר", ושינויים בחיים, אבל עם להיות כנה, אני מרגיש שכרגע אני צריך להשקיע את כל כולי ב"יצירה" ופחות בדיבורים עליה (או במקרה זה כתיבה). לכן החלטתי שסיום העבודה על הסרט יחד עם סיום המסע האישי הקשור אליו, היא נקודה ראויה לסיים את הבלוג. עם זאת, אני משאיר את הבלוג ברשת כמאין "קוד פתוח" עבור יוצרים צעירים (וותיקים) שיכולים ללמוד מהניסיון שלי.

כמו כן, אני רוצה להודות למי שליוו אותי ב-6 השנים האחרונות, תמכו, הגיבו ושאלו שאלות. ולאלו מכם שרוצים להמשיך ולהתעדכן במסע החדש אני מזמין אתכם להיכנס לאחד מהקישורים למטה או ליצור אתי קשר ישירות דרך הבלוג.

תמשיכו ליצור.
או כמו שאומרים אצלנו: "!It's a wrap" 🙂
ניצן.

עמוד הפייסבוק של "צופר"

עמוד פרויקט ההאדסטארט של "צופר"

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *