ליהנות מהפחד

"מאיפה לעזאזל יבוא הספר הבא? תתחדש, חבר. עוד פחד קיומי. כי לך אין מושג וגם אין לך את מי לשאול. חברים לא יעזרו לך, אשתך מתעצבנת שאתה מנדנד לה, אם יש לך פסיכולוג, הוא רק יגיב לשאלות שלך בשאלות מעצבנות משלו, וגם אין עורך פלאי שיגלה לך מה כואב לך. אתה מחפש בעיניים קרואות ברחוב, בעיני אנשים בשיחות, מנסה משהו וזה לא עובד, כי ספרות שעושים בכוח נראית בדיוק ככה. לפני שנתיים עוד לא היה לך ילד, ועכשיו? איך תדחוס לחיים האלה קצת מהשקט הנדרש?"

מתוך "פחד" מאת יונתן יבין – סופר ועיתונאי. מגזין שמנת 86 מאי 2014

לפני מספר חודשים בדרכנו חזרה מחיפה לתל-אביב, כאשר הקטנה שלנו ישנה במושב האחורי, התוודיתי בפני אשתי על תחושת הריקנות שאופפת אותי. זו היתה תקופה שבה כמעט בכל יום קיבלת ריג'קט על סינופסיס זה או אחר (אירוע שדיווחתי עליו בהרחבה כאן). ולראשונה מזה זמן רב (כ-10 שנים לפחות) לא היה לי אפילו תסריט, רעיון או הפקה אחת על הפרק.

דנו בכל מיני דרכים לפתור את המשבר הזה – להקדיש יום מסוים לכתיבה, גם אם אין על מה (רעיון טוב באופן כללי). להצטרף להפקות מקצועיות (סדרות טלוויזיה וכו'…) במתכונת של מתבונן מהצד לצורך העשרה (משהו שאני בהחלט מתכוון לעשות במהלך החודשים הקרובים ולדווח עליו כאן). אבל למרות כל הדיבורים לא באמת נרגעתי. גם ההצלחות של קולגות אותם אני מעריך מאוד לא עזרו לי במיוחד – נראה שכולם פתאום פורחים בדיוק כשאני בתוקפת שפל. זה גרם לי להרגיש איטי, מגושם וחסר כשרון, בקיצור קנאתי, וזו תחושה נוראה, בעיקר כי היא לא מעוגנת במציאות (ההצלחה שלהם לא באה על חשבוני), ויותר מכל, היא לא פרודוקטיבית ובעיקר מתסכלת.

התוצאה של כל הסיפור הזה שמבלי לשם לב חיפשתי לכתוב משהו "בכוח". וכך, עם כל רעיון שהתגלגל לידי מצאתי דרך לשכנע את עצמי ש"זה הפרויקט הבא" (ותאמינו לי אני יכול להיות מאוד משכנע לפעמים). כך שקעתי בכתיבה של סינופסיס חדש תוך כדי שאני מקפיד להשתיק את הקול הפנימי שאומר לי "זה לא אתה". התוצאה היתה בדיוק כמו הציטוט שפותח את הפוסט הזה – שכותבים משהו בכוח זה תמיד נראה ככה. וכשנתתי לאנשים לקרוא את "הדבר הבא שלי" הם השיבו לי כמו הד לאותו קול פנימי  – "זה לא אתה". בשלב זה נאלצתי להביט במראה ולהבין שהם צודקים. החלטתי לנסות לשנות את השיטה, והתחלתי לייצר שיחה חדשה עם עצמי, יותר כנה. שאלתי את עצמי, אלו נושאים באמת מעניינים אותי ומה אני באמת רוצה לראות ולעשות בקולנוע. לא היו לי תשובות מידיות ולא רשמתי כלום, פשוט נתתי לשאלות להיות שם. לאט, לאט, בין נסיעה לילית על הטוסטוס או בדרך לאסוף את ביתי מהגן, התחילו לצוף מילים, חלקם קשות כמו "מוות", חלקן מאתגרות כמו "מדע-בדיוני-ראליסטי" וחלקן הובילו למקומות אחרים. עם המילים החלו לבוא גם דימויים, מקומות, תמונות כמו פריימים מסרט שהציתו בי משהו. כך זה נמשך תקופה מסוימת כשאני מקפיד לא ללחוץ ולא למהר למקלדת, רק לספוג עוד ועוד מהמחשבות האלו, וכך גם מעצמי. במאמר מוסגר, זו תחושה מאוד טובה, כאילו אתה ממתיק סוד שרק אתה יודע אותו.

וכך לאחר תקופה לא מבוטלת זה פתאום הגיע משום מקום. "וואן ליינר" – משפט אחד שמתמצת סיפור שלם, מפתח הזהב לכל תסריט טוב. כשסיפרתי אותו לעצמי אחזה בי צמרמורת וידעתי שזה סימן טוב, אבל גם הפעם לא מיהרתי לרוץ ולכתוב. רציתי לוודא שהפעם אני לא משכנע את עצמי רק בגלל הצורך לכתוב משהו. לכן הלכתי לכל אותם מצקצקים שקראו את הסינופסיס הקודם שלי וכולם ללא יוצא מן הכלל הסכימו שמודבר ברעיון טוב (או שסתם לא היה להם נעים). גם הצגת הרעיון עצמו מספר פעמים מול אנשים שונים היה שיעור טוב שאפשר לי לשכלל את האופן בו אני מציג את הסיפור, כשה"פיץ'" הולך ומתחדד על שפתי.

עם כל ההתלבהות גם בשלב זה לא התחלתי לכתוב, המשכתי להתענג על פיתוח הרעיון בראש שכמעט התקשיתי להיפרד ממנו לטובת המקלדת. לאט, לאט, מילאתי את האייפון שלי ב"פתקים" עם רעיונות חדשים שחלקם נכתבו באמצע הלילה כשאני מכריח את עצמי לקום מהשינה כדי לא לשכוח אותם. רק כאשר תקלה מוזרה גרמה לחצי מהפתקים שלי להעלם (אולי זה באמת היה מאוחר מידי בלילה או סתם מערכת ההפעלה החדשה) התיישבתי לבסוף לכתוב.

נכון להיום עדיין אין לי סינופסיס מלא (דבר שמאוד לא אופייני לקצב העבודה שלי). אני מרגיש שאני מטפל בחומר גלם שקל מאוד לקלקל אותו (הוואן ליינר) ולכן דרושה עדינות ואורך רוח. הדבר היחיד שאני יודע נכון להיום הוא שמזמן לא הייתי קרוב ככה לחומרים שאני כותב וזה כבר בפני עצמו הישג. עכשיו אני מבין שעד כמה שזה נדוש, "לשחרר" ו"להרפות" הם פעולות לא פשוטות בכלל, בעיקר במסגרת הלחצים של "החיים האמיתיים" (לאסוף את הילדה מהגן כבר אמרתי?). אז לאלו מכם שלחוצים על הרעיון הבא אני מציע לבדוק קודם מאיפה אתם כותבים. ואם ברגע של כנות אתם מבינים שזה לא אתם שם בין המילים אז תנסו לוותר. כי לפחד זה לפעמים אחלה ו"לדעת" זה בעיקר משעמם, ומשעמם זה אף פעם לא טוב, בעיקר בתסריט של מותחן מדע-בדיוני-ראליסטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *