לילדים אין אגו

"The difference between men and boys is the price of their toys." Doris Rowland, 1975

גברים בוגרים שמתנהגים כמו ילדים זו סטריאוטיפ שחוק. עם זאת הסיבה שאנחנו עושים שימוש כל כך רחב בסטיראוטיפ הזה, בחיים כמו גם בקולנוע, היא, כי יש בו גרעין אמת שנוגע בהרבה גברים והנשים שלצדם (שאיכשהו התבגרו יפה). אולי זה בגלל הכמיהה שלנו לעולם נטול דאגות, חופשי ומשחורר מאחריות. על כל פנים, אני רק יכול להעיד על עצמי, שעבורי להיות ילד, זה החופש לחלום, לברוא עולמות וסיפורים בדיוק כמו שעשיתי כששחקתי בלגו אבירים (או פיראטים) או כשכתבתי משחקים על פלישה מהחלל של הרייך ה-4 (אגב, רעיון שנגנב לסרט לא מזמן). בדרך כלל כשאנחנו בצד אחד אנחנו רוצים להיות בצד השני (כל הילדים רוצים להיות גדולים ועצמאיים) ונוטים לשכוח שלכל צד יש יתרונות וחסרונות.

מצא את ההבדלים

יותר מכל, אני חושב שהבחירה שלי בקולנוע מעצימה את הקונפליקט הזה בין ילד לאדם בוגר. מצד אחד קולנוע זה כלי ליצירת חלומות יש מאין בדיוק כמו הלגו של ילדותי (רק יקר יותר) ומצד שני על מנת ליצור את אותם חלומות עלי לתפקד כאדם בוגר עם מחויבות ואחריות רבה שמוטלת על כתפיו, כלפי החברה, המשפחה, והאנשים איתם אני עובד. במהלך השנים למדתי שאם אני רוצה להמשיך וליצור עלי לשמור על האיזון העדין הזה שבין שתי העולמות. זאת מתוך הבנה שכאשר אחד העולמות האלה מקבל מהלומה, הוא יכול לקרוס ולמשוך את האחר יחד איתו.

בדיוק כזו מהלומה חוויתי עם תחילת הקיץ. לאחר כמה חודשים רצופים של הצלחות ויצירות חדשות (הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מסחרית). הצחיחות  נטולת הפרויקטים של תקופת החופש הגדול נחתה עלי מבלי שהייתי מוכן (טיפ לקיץ הבא: לאגור כסף). המכה הכפילה את עצמה כאשר סינופסיס שהייתי בטוח שהוא אחד הטובים שכתבתי בחיי (וזה לא קורה הרבה) ושקיבלתי עליו ביקורות טובות מכל מי שאני מוקיר את דעתו ואפילו אומץ על ידי חברת הפקה מכובדת. נדחה מתחרות פיצ'ינג במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער. הסינופסיס, סיפור התבגרות-הרפתקאות, על ילד שמגיע לארץ לטיול בר מצווה בסמוך למבצע "עמוד ענן" ומחליט לצאת לחיפוש אחר אוצר המאלץ את אביו, שירד מהארץ לאחר מלחמת לבנון, להתמודד עם עברו עליו מעולם לא סיפר לבנו. על אף שאני למוד קרבות וכבר יצא לי לקבל לא מעט ריג'קטים על תסריטים שהשקעתי בהם חודשים רבים מחיי, הפעם זה היה קשה יותר, אולי משום שהרגשתי שאני כותב את עצמי. הייתי בו זמנית הילד שבורח מהבית וחולם על אוצר, והאבא ששקוע בפחדים המונעים ממנו להיפתח בפני בנו. לאחר שקיבלתי את התשובה הלקונית מהפסטיבל בנוסח הקבוע ("קיבלנו מאות הצעות, מתוכן… ) מיד החלו לכרסם בראשי הספקות ובראש ובראשונה זו המפחידה מכל – האם אני במקום הנכון? האם אני עדיין יודע לחלום? הילד שבי מיד התכווץ בפינה עד שכמעט נעלם. לא משנה כמה תירוצים סיפרתי לעצמי, המחשבות האלו לא פסקו. הייתי חייב תשובות, אולי כדי לעשות רציונליזציה לכישלון שלי כדי שיניח לי כבר.

באדיבות הלקטורית של התחרות שקראה את הסינופסיס בשנית קיבלתי תשובה מפורטת ואדיבה. הביקורת העיקרית והמשמעותית ביותר מבחינתי היתה שהילד שהוא גיבור הסרט אינו אקטיבי מספיק ונסחף ממקום למקום ומאירוע לאירוע על ידי פעולות ואירועים של האנשים הבוגרים סביבו. הדהים אותי לגלות כאדם שחי ונושם קולנוע כבר עשור התעלמתי מהחוק הכי בסיסי של סיפורת בו הגיבור פעיל ומתגבר על מכשולים בדרך למטרה שלו. במילים אחרות מה שנעלם מעיני ומעיני כל המלומדים (המבוגרים) שקראו את הסינופסיס הוא שהגיבור של הסרט הוא דימוי של ילד – חופשי וחסר הדאגות הנסחף בעולם של מבוגרים, בעוד שבמציאות כמו בסיפורת אין הבדל בין גיבור ילד לאדם בוגר – לשניהם יש אידאולוגיה ורצונות והם פועלים כדי להוציא אותם לפועל.

לפתע הבזיק לנגד עיני ילד אחד בן 12 שבמשך חודש תמים, במקום ללכת לבית ספר, הוא נסע לבד באוטובוס מקרית חיים ל"לב המפרץ" שם המתין לו עולם אחר של משחקים ודמיון בו הוא היה אדון לעצמו. הסיפור הזה נגמר בסתירה אחת מצלצלת והשיחה הפתוחה הראשונה שהיתה לי עם הורי בה סיפרתי להם על ההתנכלות של המורים בבית הספר שלי שלא הבינו את הצורך שלי לצייר כל הזמן. בעקבות השיחה עברתי לבית ספר לאמנויות, מהלך שבדיעבד שינה את מסלול חיי למקום שאני נמצא בו כיום. הסיפור הזה הדהד לתוך הביקורת שקיבלתי ולפתע כבר לא עניין אותי התשובה השלילית אלא רק רציתי כבר לכתוב את הדרפט הבא וכל הספקות נעלמו כלא היו.

Every child is an artist. The problem is how to remain an artist once he grows up.”
Pablo Picasso

עדיין אין לי מושג מה יעלה בגורלו של התסריט המוגש בימים אלו למספר קרנות, אבל אני מרגיש שלמדתי מהסיפור הזה שיעור חשוב. היום אני מבין שמה שבעיקר נפגע אצלי מהתשובה השלילית היה האגו (איך יכול להיות שלא אוהבים את זה/אותי???) ואגו זה כוח שלילי השייך לעולם המבוגרים. ומה שהציל אותי הן תכונות חיוביות של בוגרים כמו סבלנות, דבקות במטרה ולדעת לקבל ביקורת. ויותר מכל זה הילד הזה שרוצה להמשיך לחלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *