לפוסט הזה אין תמונה

לפני שבועיים הכל נראה טוב, חזרתי ב- high מנסיעת תחקיר בצפון, בדרך חזרה מנצרת חלקיקי מחשבות עפו במהירות כשטל (שותפי לכתיבה) ואני עשינו בריינסטורמינג במהירות של 130 קמ"ש על מאיץ החלקיקים הזה שנקרא כביש החוף. הדפים בבלוק הכתיבה שלי התחילו להתמלא בשורות תזזיתיות, שתודלקו בפרורים של פרה-רושה שקנינו ברשת חנויות נוחות צהובה. שהכביש התחיל להתנקז לכיוון תל אביב מסת הפרוטונים היתה נכונה ואז… בום! נמצא החלקיק האלוהי, ה"בוזון היגס" שלי – מבין השורות הלא ברורות, המחיקות והחצים הרועדים שנראו כאילו צוירו בידיו של מדען מטורף נגלה פתאום מבנה סיפורי שלם ויציב שעל פיגומיו ניתן להניח תסריט לסרט.

מלא באנרגיות חדשות התכוונתי לשקוע בכתיבה בשבוע הבא עלי לטובה, רק שאז המציאות תפסה אותי דרך השפופרת – הגננת התקשרה, צריך לאסוף את מאיה מהגן, היא חולה עם חום. וכך התחיל אפקט הדומינו, אני שמרתי על מאיה בזמן שיעל בעבודה ואז יעל חזרה כי אני נהייתי חולה ואז יעל נהייתה חולה בגלל שאני הייתי חולה. בקיצור בפורים הזה משפחת רון התחפשה למשפחת אנטיביוטיקה.

הסיוט הזה שבמהלכו הרגשתי כאילו מישהו דחף כדור של נייר זכוכית לגרון שלי נמשך עד סוף השבוע.
עם זאת, יש את הדברים האלה שאתה פוגש רק כשאתה פוגע בקיר הבטון של המציאות: לאחר שהודעתי למעסיקי השונים שאין עם מי לדבר בימים הקרובים (כי באמת לא יכולתי לדבר) והמחשב בחדר העבודה נשאר כבוי מצאתי את הזמן להביט קצת סביבי. אז חוץ מלהיות מסכן קראתי הרבה, סיימתי את הספר המעצבן הזה שעומד שם על השידה כבר איזה כמה חודשים (באמת מעצבן) ואת ספר הילדים החדש של אמא שלי שהבטחתי לה שאקרא אותו כבר לפני שבועיים ואת כל העיתונים האלו ששמרתי על הספה כי "מאוד רציתי לקרוא את הכתבה הזו" (כולל כמה כתבות עומק בבלייזר).
בין היתר נתקלתי בכתבה מעניינת במוסף הארץ שטוענת שהטכנולוגיה היא הרואין להמונים, שהתמכרנו להקלקות וציוצים ולרעש המתמיד של הרשת. אפילו נתנו לזה שם – IAD ( Internet addiction disorder, על משקל DSM). הכתבה דיברה על תנועה נגדית שהולכת וגדלה בארה"ב שעונה לשם "הטכנולוגיה האטית" ( The slow tech movement) ועל סדנת גמילה מהעולם הדיגיטלי (Digital Detox) שמנהיגים שניים מנציגיה של התנועה באוקלנד קליפורניה. חשוב לציין שיוצרי הסדנה לא מתנגדים לטכנולוגיה, הם מחפשים להחזיר ולחדד חושים אנושיים שמתכהים בזמן שאנחנו בוהים במראה השחורה שלנו, כמו לדוגמה: ריכוז, מגע וזכרון. אפשר להקביל את התופעה הזו לאלו שהטיפו לאוכל אורגני דל גלוטן לפני 5 שנים וכולם צחקו עליהם.

הכתבה גרמה לי להסתכל קצת אחרת על הווירוס שעשה לי Ctrl+alt+delete. מעבר לבאסה הכללית, מצאתי את עצמי פתאום נותן זמן ומקום לדברים שאני באמת אוהב ועל אף שהייתי מנותק מהטכנולוגיה בצורה כפויה (בדומה לבאים לסדנת הגמילה שאסור להם להביא איתם מכשירים דיגיטליים) זה גרם לי להעריך את התרומה שיש לניתוק הזה מידי פעם על החושים שלנו (גם תחת כמות לא נתפסת של דקסמול קולד). הקריאה, הזמן עם המשפחה, הבהייה בחלל, פשוט לשבת בשקט ולא לדבר, כל אלו הרגישו לי נדירים ושקטים כל כך והאירו מקומות פנימיים ששכחתי שקיימים.
שוב חשבתי על הנסיעה ההיא לצפון לפני שבוע, כל כך ציפיתי ל"התנתק" מהמרכז, ממש הכנתי את עצמי ואת הסובבים אותי – "לא אהיה זמין", איזה שילוש קדוש. ובאמת ברגע שיצאנו מהנוף המוכר בואכה כביש 65 והחושים שוב דרוכים ולא מחפשים הודעות טקסט וסטטוסים בפייסבוק, פתאום אתה מגלה שכל דבר שאתה רואה הוא עם פוטנציאל להכנס לתסריט כמו שיירת ההאמרים הממוגנים שחונה בצד הדרך ליד צומת אלונים, או הטיפוס הזה שהמתין מחוץ לש.ג של מטה המשטרה. עכשיו אני תוהה האם לאקט "ההתנתקות" הזו היתה תרומה לפיצוח שהגיע בסופה של הנסיעה. האמת, אני לא יודע, יתכן שזה גם היה קורה במעבדת מחשבים, מה שבטוח, זה שלהתנתק, במיוחד כשאתה בשטח לא מוכר, מחדדת את החושים שאנחנו מזניחים כל כך מבלי שאנחנו שמים לב. לדוגמה, אם הייתי משחק כל הדרך לצפון באנגרי בירדס, כנראה שלא הייתם קוראים את השורות האלו. נשמע טריווילי? תבדתקו את עצמכם.

אז הינה, למרבה האירוניה בסופו של דבר אתם קוראים את הבלוג הזה ברשת ( לשלוח לכולם בדואר זה אופרציה גדולה מידי). אבל הינה סיכום של כמה טיפים מהכתבה* שהבטחתי לעצמי לנסות ולעבוד עליהם, כדאי לכם גם:

  1. להתעורר בלי טלפון – נסו שעון מעורר, סביר להניח שתצליחו לישון טוב יותר בלי הצורך לבדוק מיילים/סמסים בשנייה שבה פקחתם עיניים.
  2. אל תיקחו את הנייד לשירותים – קחו הפסקה, תנו למחשבות לנדוד.
  3. צאו להליכה – קחו הפסקה של 20 דקות בפארק הקרוב לביתכם כדי לשפר את כושר הריכוז.
  4. בלי טלפונים על שולחן האוכל – התייחסו לארוחות כזמן איכות שמאפשר לכם לתקשר עם אחרים.
  5. אמנו את המוח שלכם – בפעם הבאה שמתחשק לכם לצלם תמונה, נסו לצייר אותה או לכתוב עליה (כמו שעשיתי כאן). המוח שלכם יזכור את הרגע שאתם מנסים לתעד באופן הרבה יותר בהיר וארוך טווח מאשר תמונה שאתם מצלמים ומעלים תוך שניות לרשת.
  6. חבקו מישהו – מסתבר שאנחנו מתחילים לפתח רגשות לגאדג'טים במקום לבני אדם.
  7. עשו אהבה, לא הודעות טקסט

* צוטט באופן חלקי עד מלא מ"תעצרו את השרתים, אני רוצה לרדת" מאת נטע אלכסנדר,
מוסף הארץ 22 בפברואר 2013

ועוד דבר אחרון. סרט הגמר שלי "מתחת למים", בכיכובם של אלון נוימן, ליר כץ ותום ינאי
ישודר היום (יום שני ה-25.2.13) בשעה 23:00 בערוץ 23 במסגרת התוכנית "חי בסרט"
(זו הפעם הרביעית שהסרט משודר בטלוויזיה)
לפרטים נוספים ולצפייה בטריילר לחצו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *