לתת אמון בתהליך

מרץ 2017, לחץ! לחץ! לחץ! זה לא היה לחץ רגיל של עבודה או הגשה מתקרבת של תסריט, זה היה משהו אחר, חריג, מאבק פנימי שעוד לא הבנתי והכי מטריד, שהגוף שלי לא הגיב טוב לכל העניין הזה. יעל המדהימה שלי הציעה לי להיפגש עם פנינה המורה שלה בקבוצת "ימימה" שהיא גם מטפלת וותיקה בכל מיני שיטות אלטרנטיביות. אני לא מאמין גדול בטיפולים מהסוג הזה אבל החלטתי להגיע לפגישה בראש פתוח. אם לא יעזור, אז מקסימום אחזור עם חומרים חדשים לאיזה סצנה הזויה.

הגעתי לביתה של פנינה בהרצליה. פתחה לי את הדלת אישה חייכנית בתחילת שנות ה-60 לחייה (שנראית צעירה בהרבה מגילה) היא הציגה את עצמה והובילה אותי לקליניקה שלה שנמצאת בקומת המרתף. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני הולך אחרי מישהו למרתף עוברות לי מול העיניים כל הסצנות שראיתי בסרטי אימה והחושים שלי נדרכים. הרי שם קבור הסוד האפל, לא?!. לשמחתי זה לא היה המרתף מסצנת העינויים ב"מי מפחד מהזאב הרע?". החלל שידר רוגע ונינוחות, ואפשר לי להוריד הגנות. התיישבתי על הספה  ואחרי כמה לגימות מחליטת סרפד (מסתבר שקוצים זה דבר טעים!) התחלנו לדבר. סיפרתי לה מדוע הגעתי. היא אבחנה את התופעות על גופי, עשתה לי קריאה נומרולוגית ואפילו פתחה בקלפים (תהרגו אותי, אני לא מבין את הדבר הזה). היא זיהתה את היסודות שנאבקים בתוכי, האדמה – היציבות והביטחון שאני צריך בחיי, מול הרוח – הרצון שלי להתרומם וליצור חופשי ממסגרות, כלומר – לקחת סיכונים. הפחד הזה שבכל רגע אחד מהם יכול להשתלט על השני יוצר את האש (לדבריה) – הסימפטומים הפיזיים על גופי (ואולי גם את המפרצים "הסקסיים" בראשי). אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים על טיפולים אלטרנטיביים (ויש מצב שאתם צודקים) אבל לאישה הזאת היתה אבחנה מצוינת של הבלנדר שהתחולל לי בראש ועשה לי בלגן בגוף. הרי רק לפני שנה כתבתי פה על החשש שלי להישאב אל עולם הנוחות הבורגני שאינו מספק אותי (אך נותן לי את היציבות שאני צריך) ומצד שני הפחד שלי להיכשל אומנותית משתק אותי כבר תקופה ארוכה שבה לא ביימתי כלום. פנינה המשיכה, וביקשה ממני להרפות מהמאבק הפנימי מתוך ההבנה שבעצם לא מתחולל שום מאבק כזה (חוץ מבראש שלי) ולתת אמון בעצמי ובתהליך שאני נמצא בו. לדבריה, הכוח שבהרפיה יביא את מה שנחוץ לי כדי להוציא לעולם לבסוף את היצירה שלי.

פתאום נפל לי האסימון, הבנתי את האבסורד שמשגע אותי ומיד רמת הסטרס בגוף שלי ירדה פלאים. לפתע התחלתי לצחוק, קלטתי ששם הבלוג שיצרתי – "איך עושים סרטים ונשארים בחיים?" משקף יותר מכל את המאבק המדומיין הזה. בסוף דבריה היא אף ניבאה לי "פריצה גדולה" באותה תקופה בשנה הבאה (בשלב הזה כבר ממש רציתי להאמין בקריאה בקלפים). החלק האחרון של הטיפול היה בדיקור סיני לשחרור החסמים. ושם על שולחן הטיפולים הבנתי עוד משהו – נמאס לי לשמוע את הקול שלי חוזר מהקירות. במשך שנים כתבתי כמעט תמיד לבד והתחלתי להרגיש עד כמה דיאלוג יצירתי עם מישהו אחר חסר לי. הינה עוד חסם נפתח.

אז מה קרה מאז? קודם כל רמת הסטרס שלי ירדה משמעותית, ההבנה שכל דבר יגיע בזמן הנכון לו, מאוד מרגיעה (ואני עדיין צריך להזכיר את זה לעצמי מפעם לפעם). זה לא אומר שמאז שחזרתי מהטיפול אני יושב רגל על רגל ומחכה לטלפון מ- Netflix, אם כבר ההיפך הוא הנכון: לאחר שסיימתי לכתוב את התסריט הקצר שדיווחתי עליו בפוסט הקודם יצרתי קשר עם אורי הלוי, בן מחזור שלי מהאוניברסיטה שהוא שחקן, תסריטאי, במאי וסטנדאפיסט, בקיצור, מוכשר כשד. על אף שמעולם לא עבדנו יחד, בכל פעם שנפגשנו היתה לי תחושה שיש ביננו זרימה טובה. אז שאלתי אותו אם יסכים לקרוא את התסריט שכתבתי. לשמחתי הוא הסכים ומיד אחרי הפגישה הראשונה כבר הבנתי שעשיתי צעד נכון. מאז ועד היום אנחנו נפגשים כמעט כל שבוע ובין שיחות על זוגיות, נאצים וטבעונות (לא בהכרח בסדר הזה) התחלנו לפתח יחד רעיון לסדרה חדשה ומסעירה שאנחנו מאמינים שיש לה פוטנציאל רב. זו גם הפעם הראשונה שאני עובד על רעיון מקורי עם תסריטאי מקצועי (ומאוד שונה ממני) שזה מה שהוא עושה לפרנסתו וזו חוויה שונה מאוד מכל מה שעשיתי עד כה. אני עדיין לא יודע לאן כל זה יוביל אבל גיליתי שלתת אמון בתהליכים זה פשוט כיף!

הצעות לשם חדש לבלוג, מישהו?

ולכל מי שמעוניין לנסות, הינה קישור לאתר נתיב הלב של פנינה מתוק (כן, זה שם המשפחה שלה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *