נפלאות התחקיר

אחת הסצנות שהכי מעצבנות אותי בסדרות משטרה היא הקלישאה שחמש דקות אחרי ביצוע הרצח הבלש נכנס לחדר שבו שומרים את גופת הקורבן והפתולוג מסביר לו בפרטי פרטים על כל הממצאים.

יש אינספור דוגמאות לסצנות מסוג זה (לרוב בסרטי אקשן ומתח) – קרב יריות שבמהלכו אף אחד לא תופס מכסה ורק הגיבור מצליח לפגוע ברעים, פצצות עם תאורת לד שסופרת את הזמן לאחור, הגיבור שהולך בהילוך איטי כשמאחוריו פיצוץ שיכול למחוק חצי רחוב וכו'… סצנות אלו, במיוחד כשהם מופיעות מחוץ לארה"ב (ולאחרונה במחוזותינו) מעידות לא רק על חוסר יצירתיות אלא גם על עצלנות היוצרים. לא סתם אחת הביקורות שהופנו כלפי "חשודה", סדרת מתח חדשה בערוץ 10 היא:
" אין בה שום דבר ישראלי… ולהשתוות למקבילות שלה בחו"ל היא לא מצליחה".

כל יוצר שכותב על תופעה לוקאלית צריך בראש ובראשנה להכיר במציאות כדי להימנע מלהגחיך את עצמו (ובכך לאבד את הצופים). המציאות נמצאת שם כדי לתת לנו חומר לעבוד אתו. אם היא תוצג בצורה אוטנטית, הצופים יתחברו אליה ויזדהו אתה (וצופים שאינם מכירים את המציאות המדוברת יסתקרנו אפילו יותר!).

גם אני נתקלתי באותה דילמה: בתסריט שהשלמתי לא מזמן חוקרי המשטרה נתקלים בתיק רצח מסובך. ברגע הראשון גם אני התפתיתי לכתוב את סצנת "נתיחת הגופה" אבל אז עצרתי לרגע, פתחתי דפדפן וקראתי על פעילותו של המכון הפתולוגי לרפואה משפטית (אבו כביר) היחיד שקיים בארץ ש-35 עובדיו בודקים כמעט 3,000 גופות בשנה, והתחלתי להבין שהמציאות כאן לא יכולה להיות יותר רחוקה מזה. רק כדי להיות בטוח התייעצתי עם חוקר משטרה שעזר לי רבות במהלך הכתיבה והוא סיפר לי שהתשובות מהמכון הפתולוגי יכולות להגיע אחרי זמן רב (חודשים!) ושהוא עצמו מאוד מתוסכל מכך שהטיפול בתיק רצח שהוא עובד עליו מתעכב.

כתוצאה מהשיחה החלטתי לא לכתוב את אותה סצנה קלישאתית שהזכרתי למעלה ובחרתי להדגיש בתסריט את התסכול של החוקרים מכך שהם צריכים להמתין לתשובות – ומי מאתנו לא מכיר את התחושה הזאת? כך שבמקום קלישאה חלולה שהצופה כבר מדקלם בעיניים עצומות הרווחתי הזדהות של הצופה עם הגיבורים. לא שווה? ברור שכן!

אבל תחקיר הוא כמו חרב פיפיות. מצד אחד הוא יכול להוות מקפצה לסצנות יצירתיות ומצד שני הוא עלול להפוך למלכודת יצירתית. לפעמים כשתסריטאי רוצה להראות כמה הוא יודע הדמויות שלו מתחילות "לדקלם" מונחים והסברים על המציאות סביבם ולרוב זה משדר בדיוק ההפך ופוגע בזרימה הקולנועית של הסרט.

אני יודע שקולנוענים רבים רואים ב-Interstellar ("בין כוכבים" בעברית) יצירת מופת. אך בעיני הוא פגום בדיוק בנקודה זו (אם מתעלמים לרגע מההופעה המביכה של מט דיימון). לאורך הסרט יש מספר נקודות שהסרט כאילו נעצר ואחת הדמויות "מרצה" לנו (ולדמויות האחרות) על מסעות בזמן וחורים שחורים. בכל אחד מסרטי המופת שהשוו את הסרט הזה אליהם (החל מאודיסאה בחלל של קובריק וכלא בקוסם מארץ עוץ) אין רגעים כאלו ואנו לא חשים שהדמויות לא אוטנטיות או שהן לא יודעות על מה הן מדברות. כלומר אם העולם שהתסריטאי יוצר מגובש וברור לו על כל חוקיו (כפי שאני בטוח שהוא היה ברור לאחים נולן) אין צורך שהדמויות "יסבירו" לנו עליו יותר מידי. אנחנו נאמין להם אם הם פשוט יפעלו בתוכו.

התחקיר של הסרט "בין כוכבי" – היה מוטב לו כל המידע הזה היה נשאר ב"רקע" של הסרט.

דוגמא מאלפת לאיך תחקיר יכול להרים תסריט – The Wire של HBO

דוגמה טובה (עד כה) לסדרה ישראלית שעבודת התחקיר ניכרת בה – "פאודה" של yes

לסיכום:

  • בצע תחקיר – אל תכתוב סצנות כי ככה ראית – תבדוק מה המציאות יכולה לחדש לך
  • אם אתה לא מכיר מניסיונך את התחום שבו מתעסק הסרט – מצא מישהו שכן והעזר בו – דיאלוג מסוג זה מפרה את התסריט בעשרות מונים (ותמיד תוכל לגבות אותו בעובדות)
  • אל תיתן לדמויות שלך "להרצות" לצופים על חוקי העולם בו הן פועלות – זה לא הופך אותן ליותר אמינות.
  • אם האינטואיציה שלך אומרת שהסצנה שאתה כותב "מזויפת" אז כנראה שזה נכון

חשוב לזכור, כל מה שנאמר כאן לא אומר שאי אפשר לשנות, לסגנן או להתעלם לחלוטין מהמציאות. אבל בסופו של דבר היוצר צריך לעמוד מאחורי ההחלטות שלו. אם הוא לא יעשה זאת באופן אוטנטי הצופים יריחו את הזיוף (הם תמיד מריחים) ויצביעו ברגליים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *