סדקים בתקרת הזכוכית

לפני כמה שנים כשעבדתי כמעצב במשרד פרסום (על מנת לממן את סרט הגמר שלי) קיבלתי הזדמנות לביים כמה סרטונים וויראליים עבור קמפיינים אינטרנטיים של המשרד. אם נתעלם לרגע מתקציבי הגרילה שהוקצו לפרויקטים האלו ומשכר הרעב שהוצא לי מדובר בהזדמנות פז עבור בימאי צעיר. לתומי חשבתי שאם הסרטונים יהיו טובים ואפקטיביים אצליח לפלס את דרכי אל פרויקטים גדולים יותר. אך כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות: למרות ששני הסרטונים זכו להצלחה לא מבוטלת ( הראשון, פרויקט ניו-מדיה הגיע לתחרות הפרסום בקאן והשני, סדרת סרטונים וויראליים עם עשרות אלפי צפיות ובאז תקשורתי גדול הובילו למהלך אינטרנטי כה מוצלח שזיכה את המשרד בקקטוס זהב) גיליתי שיש תקרת זכוכית אותה אני לא מצליח לשבור. על אף הסיסמאות הלעוסות של "חדשנות ופריצת דרך", נראה שסמנכ"לי הקריאייטיב של משרדי הפרסום מעדיפים להישאר באזור הבטוח של אותם שניים-שלושה בימאים (המייצרים לרוב קולאז'ים של ילדים/בני מיעוטים ששרים שיר ישראלי מרגש) מאשר לעבוד עם בימאים חדשים. נותרתי עם קוצים מוזהבים בישבן.

אבל זה היה מזמן, בינתיים נראה שתקרת הזכוכית הזאת הולכת והופכת לקרח דק מתחת לרגליהם של משרדי הפרסום. בשנים שחלפו תקציבי הפרסום הגדולים שהחזיקו את המשרדים צנחו בעשרות אחוזים. הסיבות לכך רבות, החל מהמשבר הכלכלי, דרך פריצת האינטרנט והפורמטים הזולים יותר וכלה במחאה החברתית שהוכיחה שלא כדאי לנקר עיניים לציבור הישראלי. מצב זה אפשר לחברות הפקה קטנות לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם ולעקוף את משרדי הפרסום ולהגיע ישירות למפרסם עם הצעת מחיר אטרקטיבית יותר בעשרות אחוזים. על מנת ליישם את ההבטחה הזו, חברות ההפקה השכילו להשתמש ביוצרים צעירים שאומנם פחות מנוסים, אך מוכשרים לא פחות, נלהבים יותר ולרוב פחות מקובעים.

בפוסט הקודם דיברתי על "להיות המנהל של עצמך", ויצאתי לדרך עם שאוריל צנוע שדילג באלגנטיות מעל מושכות הסוכן הלא קיים שלי ונשלח ישירות לחברות הפקה המדוברות למעלה. אמונם לא קיבלתי הצעת עבודה בכל פגישה אבל נראה שהמפיקים מוכנים לקבל אותי יותר ולהכניס אותי למעגל היוצרים עמם הם עובדים. בנוסף שמתי לב לתופעה חדשה בה המפיקים מעודדים את הבימאי להביא אליהם לקוחות שפונים אליו ישירות. כלומר היום, לקוחות יכולים לשמוע על בימאי מוכשר ולפנות ישירות אליו ללא טיווח. ובמידה ומדובר בבימאי שעשה היכרות עם מספר חברות הפקה הוא יכול להחליט למי מהן להביא את העבודה – משוואה הפוכה לגמרי למצב המתואר בפסקה הראשונה, ממש מהפכה!

הסיבה שחלפו כמעט חודשיים מהפוסט הקודם היא שבתום סבב הפגישות הזה קיבלתי הצעת עבודה מעניינת –  סרטון עבור משקיעים בחו"ל לגוף פיננסי גדול (גם הוא לקוח של משרד הפרסום מהפסקה הראשונה). אמנם לא מדובר כאן בפרסומת של חצי מיליון שקל, אבל עדיין מדובר בהפקה מושקעת בה הייתי מעורב משלב הקריאייטיב והצגת הקונספט ללקוח ועד הפריים האחרון בחדר הפוסט.

החוויה הזו חיזקה אצלי התחושה לגבי המגמה המתוארת מעלה, ויש להניח שעם התפתחות המדיות החדשות וההתקדמות הטכנולוגית שמוזילה את עלויות ההפקה, המגמה הנ"ל תלך ותצבור תאוצה בשנים הקרובות והזדמנויות מסוג זה יתרבו עבור יוצרים צעירים בתחומים שונים שעד עכשיו היו בדומיננטיות מוחלטת של משרדי הפרסום. בקיצור לאלו ממכם ששואלים את עצמם מה עכשיו? או שמביטים על השאר מבעד תקרת זכוכית, שווה לזכור שלזכוכית יש שני צדדים ויתכן שתגלו שאתם אלו שחופשיים לפעול בעוד הצד השני הוא בעצם זה שכלוא בקירות שהוא יצר לעצמו.

הזמנה לסרט
לפני כחודש הייתי בסדנה של הבימאי והמפיק יריב מוזר שסרטו "שבלולים בגשם" פתח את פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב. הסדנה עסקה במימון והפצה של סרטים עצמאיים בשיטת "עשה זאת בעצמך" ונתנה זווית חדשה על נושא שרבים מהיוצרים פוחדים לגעת בו ולכן מפסידים הרבה בדרך.
מוזר פתח את ההרצאה בכמה מהלכים בסיסיים שכל יוצר קולנוע חייב לעשות כדי להגדיל את הנוכחות שלו ברשת. בין שלל העצות המועילות הוא הציע להעלות לרשת במלואם סרטים שסיימו את "הריצה" שלהם בפסטיבלים והקרנות ממסדיות. באותו רגע אמרתי לעצמי "בעצם למה לא?".

אז הינה הוא לפניכם – "הגר" סרט הביכורים שלי כסטודנט לקולנוע מ-2006 המספר על אישה המאבדת את הזהות שלה בעולם גברי, אלים ואפל. צולם בפילם 16מ"מ (כן, כן, פילם!) והוקרן בערב הפתיחה של New York Independent film festival ב- East village (אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי בחיים), זמין היום לכל דורש, חינם! ביו טיוב. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ללחוץ כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *