עוד לא התחלתי

עוד לא התחלתי (נכתב ב-15.9.12)

"אני חושבת עליך הרבה לאחרונה" נשמע קולה המהורהר של אמא שלי בשיחת הטלפון השגרתית של יום שישי בערב.
"באמת? על מה את חושבת?" עניתי, והייתי בטוח שהיא הולכת לדבר על הילדה שבדרך והקשיים שצפויים לי ולזוגתי בתהליך של להפוך מזוג למשפחה…
"אני חושבת על הדרך שלך, עם הסרטים", "וואלה?!" אני מודה שהופתעתי. "נראה לי שאני מבינה את זה יותר היום…" היא המשיכה, "… כן, על כל הדברים שעשית, הלכת לכל מיני כיוונים, ואתה צריך למצוא את הקול שלך, ושזה מסע, אתה מרגיש שאתה שם?". שבוע לפני כן, הייתי נותן לה הרצאה שלמה על המסע הזה שאני עושה כבר כמעט 10 שנים. אבל במקום זאת עניתי בשלווה "אני חושב שעוד לא התחלתי" הכנות והפשטות של התשובה שיצאה מפי כמעט בלי מחשבה, איימה להפיל אותי מהכיסא.
"אני יודעת שבזמנו רצית ליצור סרט על מה שעברת בצבא ואנחנו לא כל כך אהבנו את זה…", שתקתי.
"הינה, למשל הסרט הזה שזכה בוונציה, על החרדים, היא מצאה את האמת שלה וזה הצליח לה".
" אני חושב שאם היא היתה מספרת להורים שלה על מה הסרט שהיא הולכת לעשות גם הם לא היו אוהבים את זה כל כך", עקצתי.
"כן, אהה…" אמא שלי צחקה מעברו השני של הקו.

כשהתחלתי ללמוד קולנוע אי שם לפני עשור, אמרתי לעצמי שאביים סרט באורך מלא לפני גיל 30. עכשיו בגיל 32, כשכל יום אני יכול להפוך לאבא, ושמעבר לפינה מחכים לי החיים הבורגניים "הנוחים" והמרופדים (עד כמה שניתן במציאות של ימינו) עדיין לא עשיתי את זה.

מה זה אומר? האם התעצלתי? הרי מאז הלימודים כתבתי עשרות תסריטים, ביימתי שתי דרמות קצרות שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים ושודרו בטלוויזיה מספר פעמים, ולפחות כל שנה אני משתדל לביים יצירה אחת שאני באמת גאה בה (ותאמינו לי, זה לא פשוט). אז איך עבר העשור הזה בלי פיצ'ר* או לפחות תסריט לאחד. ולמה לעזאזל זה כל כך חשוב לי?
* מאנגלית (feature) סרט עלילתי באורך מלא.

באחד הראיונות לפני ההופעה האקוסטית שלו בארץ, כריס קורנל, השורד האחרון מסיאטל ומספר סיפורים ענק בפני עצמו, אמר " אני מרגיש כאילו שאתה לא מוסיקאי אמתי או בדרן (entertainer ) אם אתה לא יכול להיכנס לחדר, להרים מכשיר נגינה ולבדר אנשים". אני חושב שעבורי התחושה מאוד דומה, רק שבמקרה הזה המכשיר הוא מצלמה והחדר הוא בית קולנוע. אבל גם האורך קובע. כמו מוסיקאי שרוצה לעלות לבמה ולתת הופעה שלמה. אני שואל את עצמי, האם אני מספיק טוב לרתק אנשים למסך במשך למעלה משעה? ( או שעתיים כמו שכריס קורנל עשה באותה הופעה). בקיצור, אני רוצה להיות כוכב רוק.

כריס קורנל "אתה לא מוסיקאי אמתי אם אתה לא יכול להיכנס לחדר, להרים מכשיר נגינה ולבדר אנשים"

אז אם זה כל כך בוער בי, איך בכל זאת זה עדיין לא קרה? אני חושב שפה אמא שלי צודקת (אגב, מכנה משותף להרבה אימהות), עוד לא מצאתי את הקול שלי, את הרעיון האחד שמצד אחד "יחשמל" אותי וארגיש אליו חיבור כנה ואמיתי ומצד שני יהיה ראוי ומבדר (כי אני בעד לבדר, ונדבר על זה בפעם אחרת…). המצב הזה תסכל אותי במשך זמן רב, הניסיון לראות "פיצ'ר" בכל דבר פשוט שיתק אותי. לבסוף בעצתה של יעל (האישה המופלאה שאני חולק אתה את חיי וגם איכשהו מצליחה לסבול את האובססיה שלי לקולנוע באופן יום יומי), החלטתי פשוט לשחרר, להרפות מהחיפוש הקדחתני ופשוט "לתת לזה לבוא". זה בדיוק כמו לחפש אהבה. אתה יכול לחפש במשך שנים ובשבוע שתתייאש ותחשוב שזה לעולם לא יקרה לך היא  פתאום תופיע מולך במכולת או במעלית במשרד פרסום (אגב, זה לא שני המקומות היחידים למצוא אהבה, אז אפשר לפנות את המעלית…).

השיחה הלא צפויה הגיע מחבר טוב ושותפי לכתיבה – טל ארז, הייתי עסוק במשהו אחר לגמרי כשנשמעו המילים  "יש לי בשבילך רעיון לסרט " כשברקע קרקושי הנסיעה שתמיד נשמעים כשמדברים בדיבורית. כמות הפעמים שצעקתי "גדול!" אחרי המשפט הבא שלו, יכולה להעיד שהסכמתי איתו. בשלב הבא, רמת הפרומונים ודופאמין בדם שלי כבר ניטרלה את כל המערכת הלוגיות של המוח (כי לעשות סרט זה הדבר הלוגי האחרון שאפשר לעשות בארץ), ומאותו רגע ידעתי – זה מתחיל כאן ועכשיו בשיחת טלפון מחורבנת ויסתיים בסרט באורך מלא. או אם להשתמש במילותיו של שייקספיר "האהבה היא טירוף".
אהה, ובסרט יש צבא, אבל בצורה מאוד עקיפה.

התחושה של יציאה לדרך חדשה עם מטרה ברורה, היא כמובן תחושה נהדרת ומסחררת בהתחלה,
אבל כמו בכל התאהבות, בסוף התהליך הכימי דועך וצריך להחליט אם להמשיך בזוגיות הזו או לחתוך.
ובמקרה של יצירה קולנועית בארץ ובכלל מדובר במחויבות של שנים משלב התסריט דרך גיוס הקרנות, הצילומים בפועל ובסופו של דבר העריכה השיווק וההפצה (אגב, השניים האחרונים זוכים כמעט להתעלמות מוחלטת ברוב המקרים, לדעתי הם חשובים בדיוק כמו הראשונים).
בכל זאת, הינה שלושה דברים שלמדתי מהסיפור הזה (או בקיצור ללל):

1. להרפות** – מלבד טכניקה טובה למניעת טחורים, מדובר ביכולת להתנתק מתקתוק השעון הביולוגי של הבמאי (הגיע הזמן לפיצ'ר!) לנטרל את הקולות שמסביב (ובעיקר בראש שלי) ולשחרר. אז נכון שרוב הבמאים שאני מעריץ  עשו את זה כבר בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, אבל היי הם לא עשו צבא!
חוץ מזה רידלי סקוט בן 75 ועדיין נותן עבודה, אז ככה שיש לי עוד 40 וכמה שנים לעבוד על זה. או כמו שאני נוהג להגיד לעצמי כדי להתעודד: "במאים לא יוצאים לפנסיה, הם מתים בחדר העריכה".
** זהירות! אין לבלבל עם לשכב על הגב ולחכות למוזה – ה י א  ל א  ב א ה ! (כאן נכנסים 2 ו-3)

רידלי סקוט. בן 75 ועדיין נותן עבודה.

2.לעשות! – אם השאיפה שלך היא להיות במאי/ תסריטאי, אסור לך לחכות לפרויקט הבא, יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות חוץ מפיצ'רים (קליפים, סרטים וויראליים, העשרות…). ההפקה של יצירה אודיו -ויזואלית ראויה לשמה בדרך כלל מורכבת, בעיקר במציאות הישראלית, כך שהסטטיסטיקה לא ממש לטובתנו. הגישה שלי היא להניע כמה שיותר פרויקטים בו זמנית (3-4 לפחות) על מנת שלפחות אחד מהם ייצא לפועל. לבסוף אתה תשתמש בכלים שלמדת ובאנשים שפגשת בדרך בפרויקט הגדול לכשיגיע.

3. להישאר פתוח – זה החלק הטריקי של "להרפות". גם כשאתה לא בחיפוש פעיל אתה צריך לפקוח את העיניים ולספוג משהו מכל דבר שאתה רואה, שומע או קורא. להיות במאי ותסריטאי זה משרה מלאה 24/7, מי שמתיימר לכתוב על החיים צריך לדעת להתבונן בהם. להבין שאתה לא יכול לדעת מאיפה או ממי יגיע הרעיון הגדול הבא ולכן אתה צריך להישאר ערני, ולחדד את החושים, בדיוק כמו ציד.

לסיכום, "איך עושים סרטים ונשארים בחיים?" הוא ניסיון לשתף אתכם (או לפחות מי שהגיע עד לכאן) בתהליכים שעוברים עלי בתור במאי ותסריטאי בארץ הקודש, כאשר בכל בלוג אשתדל לחקור נושא חדש, כגון: איך מתפרנסים מזה? [אם בכלל], בימוי קליפים, הגשה לקרנות… אנסה גם לתת דוגמאות פרקטיות ככל שאוכל. כל זאת בקונטקסט לנושאים שמעסיקים אותי ביום, יום כמו לדוגמה: הישרדות כלכלית, זוגיות וחיי משפחה. בקיצור "החיים" בלי כל הבולשיט של לשבת כל היום ב"נחמה וחצי" עם הלפטופ (הלוואי!).
אז אם הנושאים האלו מדברים אלכם, אני אשמח שתגיבו לבלוג ותשתפו אותו בתקווה שכולנו קצת נרוויח מזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *