עם סכין בין השיניים

הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. כל כך הרבה זמן עד שהייתי צריך להיזכר איך נכנסים לכלי הניהול של הבלוג כדי לעלות פוסט חדש. למען האמת לא כתבתי שום מילה עם כוונה מזה חודש ימים. אז מה לקח לי כל כך הרבה זמן?
האמת הפשוטה היא: שזה פ א ק י נ ג   ק ש ה לגדל שתי ילדות בזמן שאתה מנסה לפרנס ולכתוב תסריט. במיוחד לאור העובדה שהקטנה היא שדה טזמנית שעומדת על רגליה מגיל חצי שנה ורצה (ומטפסת) מגיל 11 חודשים, וכמו אחותה הגדולה, המילה הראשונה שיצאה לה מהפה היתה "אבא" (שם תואר כללי לכל הדברים בעולם שרק לאחרונה נטען במשמעותו האמתית). מהצד השני הייתי טרוד בלא פחות מ-6 הגשות תסריט שונות (בממוצע הגשה בכל חודש וחצי) שכולן התנקזו לתקופת החגים הלחוצה עוד יותר למי שיש לו ילדים. כך, שכל טיפת אנרגיה של כתיבה יצירתית הופנתה לשם. כמובן בין לבין הייתי צריך לתפקד בעבודתי החדשה שעליה כתבתי בפוסט הקודם.

בתוך כל הבלגן הזה, פנו אלי כמה תלמידים ממגמת תקשורת בתיכון שמעון בן צבי, גבעתיים, שקראו את הבלוג, והחליטו לעשות סרט דוקומנטרי קצר שבמרכזו עומדת השאלה "האם לרדוף אחרי חלום הקולנוע בכל מחיר?". בסרט שהם יצרו מתראיין גם מאור זגורי שאין צורך להציגו ובעצם "חי את החלום", ואדם נוסף בשם איציק הכהן, אדריכל, שהחליט לממש את אהבתו לקולנוע דווקא דרך הטלוויזיה הקהילתית. אין ספק שהם תפסו אותי בזמן הטוב ביותר לסרט שלהם (והגרוע ביותר עבורי). בראיון הראשון פתחתי להם את הדלת לדירה שבקושי נראתה מתחת לערמות הכלים והכביסה, כאשר בחדר השני בתי הבכורה שנשארה באותו יום בבית משתעלת ללא הפסקה. בקיצור הם קיבלו הצצה אל "החיים האמתיים" של יוצר. הינה קטע קצר מתוך הסרט.

אוקי, אז מה למדתי מהתקופה העמוסה הזאת?

גישת הסכין בין השניים – יום אחד חבר בעבודה הבחין שאני טרוד מאוד, הוא פנה אלי ושאל אותי מה קורה. סיפרתי לו שלפני כמה דקות קיבלתי שיחת טלפון ממפיקה מוכרת בשוק הטלוויזיה שהציעה לי לכתוב "טסט" (כמה סצנות לדוגמה) לסדרה בינלאומית שיש בה כבר עניין אמתי מצד כמה גורמים. הוא לא הבין למה אני לא שמח. הסברתי לו שהדד-ליין לטסט מתנגש עם עוד שני דד-ליינים אחרים שבהם התכוונתי להגיש את התסריט שאני עובד עליו מזה שנה וחצי (ויש לי עליו עוד עבודה). זאת בנוסף לפרויקט ענק שהבוסית הנחיתה עלי יום קודם והחופשה המשפחתית הקרבה שבמהלכה אין סיכוי שאצליח לכתוב. כל הגורמים האלו יחד פשוט שיתקו אותי מפחד – לא ידעתי איפה להתחיל וחששתי שאחמיץ את כל ההזדמנויות האלו. אותו חבר חייך ואמר שבמצבים כאלו הוא מאמין בגישת "הסכין בין השיניים" שהמשמעות שלה היא פשוט לעשות שינוי מנטלי – לקבל את העובדות בשטח ולהחליט "להתאבד" על המשימות בזו אחר זו בידיעה מראש שזה הולך לכאוב. ואכן מרגע שעשיתי את הסוויצ' הזה הוצאתי מעצמי תפוקה חסרת תקדים. אז נכון, הייתי צריך לעשות כמה וויתורים כמו לדוגמה לכתוב בסופי שבוע ובלילות, לישון פחות (מהמעט שאני ישן בד"כ) ולא לכתוב בבלוג, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בכל המטרות שהצבתי לעצמי ואפילו הצלחתי להשחיל איזה אנחת רווחה פה ושם.

שיפור הוא תהליך אינסופי – 5 מתוך 6 ההגשות שביצעתי היו של התסריט לפיצ'ר שהזכרתי למעלה (ההגשה השישית היתה לסדרה). היופי באינטנסיביות של ההגשות האלו שלכל אחת יש דרישות שונות ולכן הן מאלצות בחינה מחודשת של התסריט מזוויות שונות. וזה תמיד מדהים אותי עד כמה ניתן לשפר תסריט (או כל יצירה אחרת) שחשבת שהוא ממש טוב עד למצב שבהשוואה לגרסה החדשה הוא נראה לך עלוב. התהליך הזה יכול לקרות כמובן רק אם אתה טיפוס שפתוח לביקורת ומוכן לעשות שינויים כואבים גם במחיר הורדה של סצנות שהיית מאוהב בהן במשך זמן רב. מומלץ בחום.

בחירה מחודשת בדרך – כמו שכתבתי למעלה לתקופה הזו היה מחיר, וכשקיבלתי ריג'קט על שתיים מתוך ההגשות זה תפס אותי בתקופה שהייתי מרוקן מאנרגיות ומותש פיזית ונפשית. באופן טבעי כשאתה פגיע כל כך מתגנבות הספקות באשר לדרך שבחרת, ושוב עולה השאלה "האם זה שווה את זה?". בכל פעם שניסיתי לענות לעצמי על כך (בעיקר בזמן הנסיעה על הטוסטוס) דמיינתי את עצמי במציאות חלופית, נוחה יותר, רגועה יותר, אבל ללא "יצירה קולנועית". ובכל פעם התחושה היתה זהה – ריקנות, כאילו כביתי את הלהבה שמניעה אותי. אז נכון, "זה לא הולך ונהיה קל יותר" כמו שאני אומר בסרטון, אבל ההתבוננות הזו גרמה לי להבין כמה העשייה הזו ממלאת את החיים שלי וטוענת אותם במשמעות. וכל עוד אני מסוגל לעשות זאת, אני אמשיך בדרך הזו, וכל הריג'קשנים בעולם לא יעצרו אותי. אני מקווה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *