קולנוע כדרך חיים

זה לא פשוט לגדל שתי בנות. הגדולה (2.5) גילתה את המילה "לא" שהפכה לברירת מחדל כתשובה לכל שאלה, בעוד הקטנה (חודשיים וחצי) מעירה אותנו בלילות (אני אומר אותנו כי אשתי קמה אליה ואני ממשיך לעשות את עצמי ישן), ונראה שיש מעט מאוד אוויר במרווח (הצר גם ככה) שבין יצירה פרנסה ומשפחה. בקיצור, זו דרכי לתרץ מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. אבל בעצם זה הנושא שעליו רציתי לכתוב. לא, לא על אומנות התמרון בין החלפת חיתול, עבודה, מגלשות בפארק, פגישה עם מפיק והקשבה לאשתך. אלא על הבחירה עצמה – לעשות את זה.

לפני חודשיים בעודי עובד באחד מאותם סטודיו'ים לעיצוב מהם אני מרוויח את לחמי, אני מקבל שיחה מאחת המפיקות ששלחתי לה את התסריט שלי. "תשמע זה סרט, סרט" היא אומרת וההתרגשות אוחזת בי. אני עוזב הכל ויוצא לפינת עישון כדי לשמוע את כל הפרטים. היא ממשיכה: "זה כתוב מעולה, מותח, מאוד ז'אנרי…" בשלב זה אני מזהה את הטון החמקמק הזה שאומר שבקרוב יגיע "אבל" והבטן שלי מתחילה להתכווץ לקראת האגרוף. "… אבל…", הינה זה בא, " מבחינת הפקה, לא נראה לי שאף קרן תשים על זה כסף". "אוקי…" זה בערך הדבר היחיד שיכולתי להגיד בזמן שעברו לי מול העיניים כל אותם הלילות נטולי השינה שביליתי בכתיבה במהלך מחצית השנה שחלפה. מאותו רגע השיחה ושאר היום הפכו לרצף של רגעים עמומים בהם "תפקדתי" אבל לא באמת הייתי שם. הייתי כבוי.

למזלי, כמה שעות מאוחר יותר הוזמנתי ל"סטודיו לבימוי", מפגש על קולנוע ישראלי בהנחיית יאיר רווה. האורח הפעם היה לא אחר מאשר ארי פולמן, אחד הבמאים הישראלים האהובים עלי ביותר. נראה שבאותו יום לא יכולתי לבקש זריקת עידוד טובה יותר מזו. במהלך הפאנל, פולמן סיפר בפתיחות על המסע שלו החל מימיו הפרועים כתיכוניסט בראלי בחיפה דרך לימודיו בחוג לקולנוע בתל אביב, העבודה בעיתון העיר, בימוי כתבות "לעובדה", ההצלחות הגדולות בטלוויזיה וקולנוע לצד הכשלונות, ואפילו סיפק הצצה נדירה לקטע לפרויקט החדש שלו – עיבוד ליומנה של אנה פרנק (רמז, השערות סמרו). היה מעניין במיוחד לשמוע על תהליך היצירה של "קלרה הקדושה" סרטו העלילתי הראשון (יחד עם אורי סיוון, יש לציין) שב-96 זכה בשישה פרסי האוסקר הישראלי (אז עוד לא היה אופיר). מסתבר שפולמן על אף שזכה באוסקר הישראלי כבר על סרט הגמר שלו – "שאנן שיא", נדחה על ידי לא פחות מ- 7 מפיקים (כולל אשתו לעתיד, המפיקה ענת אסולין), עד שמרק רוזנבאום "הימר" עליו ולקח את המושכות. יותר מכך הפתיעה אותי לגלות, ש"ואלס עם באשיר", אחד הסרטים הכי ייחודיים, מוערכים ומוצלחים שנעשו פה לא קיבל תמיכה מאף קרן, ולשם מימונו, פולמן משכן את בית הוריו בחיפה (מיד אחרי שהבטיח לאביו הגוסס שלא יעשה זאת, על פי דבריו). הימור שיכול היה להסתיים ביותר ממפח נפש אם הסרט לא היה מצליח.

ארי פולמן ובן דמותו מ"וואלס עם באשיר" בבית אריאלה

ארי פולמן ובן דמותו מ"ואלס עם באשיר" בבית אריאלה

לשמוע את הדברים האלו מפיו של פולמן, הכניסו אותי שוב לפרופורציה. ליוצרים קשה לקבל ביקורת, במיוחד על יצירה שעבדו עליה כל כך הרבה זמן (פולמן גם מספר על הקטילה הביקורתית על סרטו "Made in Israel" שקרוב לליבו). אבל המשחק הזה הוא לרצים למרחקים ארוכים. או אם להשתמש במילותיו של פולמן עצמו:

"זה לא נגמר אף פעם בעיקר במקום הזה הפה, …כנראה שזה המקום האחרון בעולם שאתה יכול להגיד אני במאי קולנוע ואני חי מסרט לסרט… קולנוע זה לא מקצוע, זה דרך חיים, וההישרדות היא חלק מזה, בסוף האנשים שעושים את זה לאורך כל כך הרבה שנים, הם אנשים פונדמנטליסטים ברמות, הם דפוקים במובן הזה, ואין הרבה זמן לרחמים עצמיים"

הוא סיים את דבריו בכך שגם כיום, ממעמדו כיוצר מוערך הוא לא יסרב להצעות לכתוב לטלוויזיה לדוגמה.

"ומה רע בלכתוב בלוג?" יאיר רווה הוסיף בחיוך

מאז אותו מפגש עבר קצת יותר מחודש וכבר יש מפיק שנלהב מהתסריט שלי ויחד איתי הוא מנסה לקדם אותו בכמה מישורים שעליהם אני מקווה לדווח בהמשך. ובאופן אירוני ההשלמה עם המחשבה שזה לא הולך להיות יותר קל בקרוב יש משהו מאוד משחרר.

אז ברוח "ואלס עם באשיר", המילים האלו נכתבו ביום הזיכרון בואך ערב יום העצמאות. והשנה יצא שזה גם יום ההולדת שלי. אז כשהזיקוקים יאירו את השמים הלילה אני רק יכול לאחל לעצמי להמשיך להחליף חיתולים לביתי הקטנה, שהחיוך שלה מסיר כל דאגה מליבי. להתעצבן מה"לא" העיקש של ביתי הגדולה שלמחרת תחבק אותי כאילו אני האבא הכי טוב בעולם ולהיות סבלני לאישה שאיתי שהיא השותפה המושלמת למסע הזה. וגם כשאני כותב את המילים האלו בעיניים טרוטות, להמשיך לחייך. כי אני בר מזל – בחרתי בדרך חיים המשוגעת הזו שנקראת קולנוע.

יום עצמאות שמח. ניצן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *