שנהיה לראש ולא למסמר – פוסט קצת שונה לראש השנה

טרנט רזנור (NIN) הוא אמן שתמיד שריתק אותי. קוראי הבלוג הוותיקים בטח כבר שמו לב שהוא צץ לא פעם בפוסטים שלי. Hesitation Marks האלבום החדש של NIN (לאחר פגרה של של 4 שנים) הוא תירוץ נהדר לכתוב על החומר האפל שנמצא בחלל שבין מוזיקה וקולנוע וההשראה שבאה משם.

עוד הרבה לפני שזכה באוסקר על הפסקול של "הרשת החברתית" תמיד יכולתי לדמיין סצנות כשהאזנתי ללחנים הקודרים-פופיים-הרסניים-שבריריים של רזנור. זו גם הסיבה שהשתמשתי בהם כפסקול בתרגילי הווידאו הראשונים שלי כסטודנט לקולנוע (שהיו אשכרה בווידאו, VHS Motherfuckers!). בכלל, אם נשווה את המוזיקה של NIN לקולנוע אפשר יהיה להגיד שהסגנון של ההרכב נע על הציר שבין ה"דיווידים" – דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב, 7 חטאים, הרשת החברתית) בעל אסתטיקה מוקפדת שרוקד ריקוד חמקמק עם המיינסטרים, מלטף ובועט בו זמנית ו-דיוויד פינצ'ר (טווין פיקס, מהלהולנד דרייב, קטיפה כחולה)– שסרטיו העוסקים בתת-מודע והיצרים החבויים באדם, כמעט נעדרים מבנה, נוזליים ומופשטים ודי מטרידים, אם נהיה כנים. זו לא הפתעה כמובן שהשניים גם השתמשו במוזיקה של NIN לפסקולים שלהם וגם יצרו קליפים עבור הלהקה.

הינה דוגמה לשני קליפים, שלדעתי מייצגים את שני צידי הסקאלה:

הקליפ של פינצ'ר – אסטטיקה של מיינסטרים כדי להביע ביקורת.

הקליפ של לינץ' (מתוך האלבום החדש) – מופשט ומטריד. שימו לב לאזהרה בתחילת הקליפ.

Nine Inch Nails: "Came Back Haunted" (2013) from Nine Inch Nails on Vimeo.

היכולת של רזנור לספר סיפור דרך המוזיקה מקבלת משנה תוקף בהופעות ההרכב. על אף שהייתי בכמה הופעות גדולות בחיי (U2, דפש מוד, רוג'ר ווטרס [ בפאריס] ועוד…), ההופעה של NIN  בישראל, בספטמבר 2007 זכורה לי כאחת החוויות האודיו-ויזואליות החזקות ביותר שחוויתי. הוידאו, התאורה והאפקטים, לא היו שם רק בשביל אפקט ה"וואו" (כמו למשל בהופעות הגרדיוזיות של מדונה) אלה הוסיפו עוד רובד שיחד עם הצלילים החיים מספק חוויה הדומה יותר להצצה אל התת-מודע של יוצרם. כדי להמחיש את הנקודה הזו, אסיים בסרטון המתאר את ההכנות להופעה בטוקיו השנה.
Happy NINew Year 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *