"אם אתה יוצר קולנוע, אתה מפלרטט ברצינות עם עוני, ואם אתה לא מקבל תמלוגים בצורה סדורה, אתה מפלרטט עם עוני בצד הלא נכון של הקו שמפריד בין עוני ובין אוכל" אבי נשר

ציטוט זה המובא מתוך סרטון בו מדברים כמה מהיוצרים מובילים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית כגון ארי פולמן (וואלס עם באשיר, כנס העתידנים), איתן צור (החמישייה הקאמרית, הבורגנים), דניאל לפין (החיים זה לא הכל) ועוד, ממחישים עד כמה ארעי ומוחלש מעמדו של היוצר בארץ בכל הקשור לביטחון כלכלי. המסקנה מדבריהם היא שבמישור הכספי אין דבר אחד עקבי או בטוח בלהיות יוצר פרט לתמלוגים. לאלו מכם שאינם בקיעים בנושא, תמלוגים הם תמורה כספית עבור שימוש ביצירה מתוך התפיסה הנהוגה בעולם המערבי שיצירה היא נכס שהיוצר הוא בעליו. בדיוק כמו שזמר יקבל תמלוגים עבור שיר שלו שמתנגן ברדיו על ידי אקו"ם, כך לתסריטאים והבמאים יש את תל"י שהיא חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע הטלוויזיה בארץ. תל"י, שהוקמה לפני עשור על ידי יוצרים מתוך צורך קיומי, עושה עבודת קודש בליקוט המידע על שידור יצירות בכל ערוצי המדיה, החל מהקרנות קולנוע דרך שידורי הטלוויזיה וכלה באתרים כגון ynet. בכל רבעון מחולקים התמלוגים באופן יחסי לכל יצירה בין כל חברי תל"י. מעבר לתחושת "טפיחה על השכם" וירטואלית, הסכומים הם כאלה שאם אתה יוצר צעיר, אתה תחייך כי זה בדיוק סוגר לך את הפינה של הקניות במכולת בסופ"ש, ואם אתה יוצר וותיק עם יצירות רבות אולי זה יעזור לך לשלם את המשכנתא, או להפריש לפנסיה בחודשים בהם אין עבודה, ולצערנו יש הרבה כאלה בזמן האחרון. בעצם תל"י היא גוף שבהרבה מובנים משאיר את היצירה המקומית (והיוצרים) בחיים.

 עם זאת, באופן פרדוקסלי (ולא מפתיע במיוחד בארץ הריכוזיות) תל"י נאבק כיום על קיומה.
למה?, אתם שואלים.
ובכן, לאחר שתל"י הגישה (ביוזמתה) בקשה לבית הדין להגבלים עסקיים להסדיר את פעילותה הגישו תאגידי השידור הגדולים בישראל – קשת, רשת ותאגיד התקשורת פרטנר התנגדות לעצם קיומה של תל"י. למה הם מתנגדים? מה הם טוענים?  ממה הם מפחדים?
לטענתם אין צורך בכלל בתל"י כי כל יוצר יכול לדאוג לתמלוגים בעצמו בחוזה מול הזכיין. טיעון זה מראה כמה אותם גופי ענק מנותקים מהיוצרים שמהם הם ניזונים (נרות ריחניים מישהו?). הרי להיות יוצר זה קודם כל לרצות לראות את היצירה שלך מקבלת חיים. וכשיגיע האיש עם הסיגר ויגיד לך שהוא מוכן לשדר את היצירה שלך עליה עבדת ללא תמורה במשך שנתיים, אתה תחתום על ההסכם גם אם יהיה כתוב בו בסעיף 32 קו תחתון/ נטוי ד4 שאתה צריך לתת את הכליה שלך. גם הם יודעים שיוצרים הם לא האנשים הכי רציונליים כשזה מגיע לכסף (ובכלל) והם לא מהססים לנצל את זה.
מה שעוד יותר מופרך, היא הטענה שלהם שהיוצר יכול לבצע את המעקב אחר שידור היצירות שלו בעצמו. תארו לכם עולם (יפה) שבו שלמה ארצי יושב כל היום בבית ומנסה לנתר כל שיר שלו שמושמע ברדיו. כנראה שהאלבום הבא שלו יידחה למועד לא ידוע אם בכלל. עכשיו תהפכו את הרדיו לטלוויזיה, תוסיפו לזה שידורים חוזרים בערוץ 23, קליפים בערוץ 24, שידור ב-VOD של yes ו-ynet… בקיצור, מדובר במשרה מלאה שלא מאפשרת לאף בן אדם נורמלי ליצור משהו ולהתקיים בו זמנית.
אגב, בכל העולם המערבי פועלות חברות תמלוגים, ולאף אחד זה לא נראה מוזר. אז למה בארץ כן? התשובה היא "כי הם יכולים".הדבר היחידי שהם לא יכולים לקחת זה את הקול של היוצרים –  ואני רוצה לנצל את שורות אלו להפציר בכל יוצר באשר הוא וותיק או צעיר, השמיעו קול! תעשו רעש, תכתבו פוסטים, צלמו סרטונים והשתתפו בכל פעילות שיכולה לתרום למאבק הזה. מדובר פה בכסף שלכם ושל ילדכם (זכות התמלוגים עוברת בירושה!) והזמן אוזל. אני יודע שאני הולך להשמיע את הקול שלי ולא "סתם כי בא לי לדבר".

לעוד מידע, השראה/ הסברים:

לסרטון ההסברה של תל"י – לחצו כאן

פוסט לוחמני במיוחד של עוזי וויל (בטיפול) – לחצו כאן

עמוד הפייסבוק של תל"י – לחצו כאן

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מדע בדיוני. כשהייתי בן 14 "המשחק של אנדר" השאיר אותי פעור פה (ואני מקווה לא להתאכזב מהסרט), "בלייד ראנר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים ומהרגע הראשון שהצלחתי לייצר אנימציה ממוחשבת בכוחות עצמי ניסיתי לשחזר את זווית הכניסה של ה- Star Destroyer ממלחמת הכוכבים. כך שזו לא הפתעה גדולה שלכתוב ולביים סרט מד"ב הוא אחד החלומות שלי. למרות זאת, לא עלה בראשי רעיון שבאמת סחף אותי לצאת למסע כזה, עד שהגיע ספטמבר…

הכול התחיל כשקראתי בעיתון (ראו מסגרת) ראיון עם ראש מעבדות הרובוטיקה באוניברסיטת בר אילן שטוען שאנחנו לא יותר ממכונה מתוחכמת, ומיד ניצתה במוחי השאלה שבד"כ מתחילה אצלי את תהליך הכתיבה: מה היה קורה אילו…? ובמקרה הזה, מה היה קורה אילו אותו מדען היה ממציא מכונה (רובוט אנושי) שהיתה תופסת את מקומו וגונבת את היוקרה שלו. מאין אינטרפרטציה בת זמננו לסיפור הגולם רק שבמקום הגולם שנרדף על ידי ההמון הזועם כמו במקור, הוא נישא מעל יוצרו על ידי תרבות ההמונים בת זמננו. בקיצור, לא עבר זמן רב וחצי מדפי הריאיון היו מסומנים במרקר צהוב, עיגולים נרגשים בעט וסימונים שכעבור יממה נראו לי סתומים לחלוטין.

השלד העלילתי נבנה במהירות בראשי, מאין "הערות שוליים" פוגש את "Human nature" במורדוך בירושלים. ואם כבר ירושלים, אז כמו אות משמיים, גיליתי שנפתחה ההרשמה למיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים (שם מתרחשת העלילה שלי). במקביל, התבשרתי על פתיחת ההרשמה לתחרות תסריטים של סרטי מד"ב/ פנטזיה ואימה בחסות פסטיבל אוטופיה והקרן הגדולה. ומה טוב יותר מדד ליין כפול עם סיכוי לתקציב פיתוח כדי להושיב תסריטאי לכתוב? אבל אז קרה משהו שכאילו בא להמחיש לי עד כמה הנושא שבחרתי בו מורכב ועדין. בעודי כותב בהתרגשות על היחסים הנרקמים בין אדם למכונה נשמע לפתע "קליק" רפטטיבי ומחשיד מכיוון ההארדיסק שלי כאומר, "חבוב, עוד שנייה אתה תבין עם מי יש לך עסק…". למזלי השנייה הזו בדיוק הספיקה לי כדי לשמור את הגרסה הנ"ל בספרית הטיוטות של Gmail לפני שההארדיסק נדם ויחד אתו כל מה שכתבתי בשנה האחרונה (!!!). אני אחסוך ממכם את הפרטים המביכים, רק אגיד שתיקון ההארדיסק הוערך בסכום ראשוני המכיל שלושה אפסים ומתחלק יפה ב-5. בקיצור, החלטתי לוותר על העניין לעת עתה ולדלות את הגרסאות האחרונות של התסריטים שלי מהמיילים ששלחתי לקולגות וחברות הפקה, כאשר מדי פעם מתעורר זיכרון מכאיב של משהו שכתבתי והעותק היחיד שלו נמצא על אותו הארדיסק הארור.

וכאן אני עוצר ומבקש מכל תסריטאי/במאי/יוצר להפסיק לקורא עכשיו! (אני מבטיח לחכות) ולקחת 5 דקות להירשם לשרות ענן/ אכסון ברשת כגון Dropbox או Google drive או כל שירות חינמי אחר, ולעשות Copy paste לתיקיית התסריטים שלכם ולגבות אותה!!! (עכשיו, עכשיו, נו, למה אתם מחכים?)

ולעניינו, כשניסיתי להבין מדוע לא גיביתי את החומרים שלי קודם, הבנתי שמה שמנע ממני לעשות את זה היה הפחד הארכאי לאכסן יצירות מקוריות שלי ברשת/ אונליין. בדיעבד הרעיון הזה נראה לי מופרח וטיפשי. הרי אני לא בדיוק מטרה של ה-NSA, וחוץ מזה, בסופו של דבר אני שולח את רוב התסריטים במיילים (למזלי). חוץ מזה, אם אתה באמת תסריטאי חרד שרוצה לשמור יצירה מקורית יש שירות נפלא של איגוד התסריטאים (בו השתמשתי מספר פעמים) לשמירת זכויות יוצרים החל מרמת הסינופסיס.

האירוניה בכל הסיטואציה הזו היא שהפחד מקדמה כמעט גרם לי לאבד את מה שרציתי להגיד עליה. למזלי הצלחתי להמשיך את העבודה על הדראפט שנשמר בחיפזון ב-Gmail שלי. לאחר התאוששות קלה, ובזמן המצומצם שנותר לי לכתוב את הסינופסיס עד למועדי ההגשה, עשיתי תחקיר קטן משלי שכלל בין היתר, השתתפות ביום עיון בשם "רובוטים בחברה האנושית" (גם הוא בחסות פסטיבל אוטופיה) שהתגלה כחוויה מעשירה ביותר. במהלך אותו יום היו רגעים שהרגשתי כאילו אני מביט מהצד על סרט מד"ב. לא היו פה חבורה של מתבגרים מחוצ'קנים עם חולצות Iron Man (או Iron Maiden תלוי באיזה עשור נולדתם) כפי שאולי צפוי מאירוע במסגרת מסוג זה. אלא פרופסורים וחוקרים רציניים מהארץ ומחו"ל שמנהלים דיונים סוערים על סוגיות רבות, כגון "האם לאפשר לרובוטים אוטונומיה מוחלטת?". תמונת המציאות שהתקבלה מהערב הזה עלתה על כל דמיון (מסתבר שהרובוטים כבר כאן, בכל מקום!) ונתנה לי פרספקטיבה חדשה על הנושא. בנוסף, צפיתי בשני סרטים, הראשון, "Robot & Frank" התגלה כסרט די מאכזב על אף שהסיום המאופק והמעט קודר שלו שנמנע מצ'יזיות הוליוודית הציל אותו במידת מה. מה גם, שעל אף היותו סרט מד"ב העוסק ביחסים שבן אדם לרובוט (שמרנות מול קידמה), מדובר בסרט עצמאי צנוע נטול פיצוצים ואפקטים מיוחדים, שבמרכזו דרמה אנושית. ולכן זו היתה דוגמה טובה לסרט שניתן היה גם להפיק בתקציב צנוע בארצנו הקטנטונת (רק בלי ליב טיילור וסוזן סרנדון).

הסרט השני היה "כנס העתידנים" שצפיתי בו במסגרת הפרמיירה בפסטיבל חיפה. רבות דובר על הסרט הזה לאחרונה ואני רק אגיד שהצפייה בו היתה מעוררת השראה/מחשבה. אבל יותר מכל, הוא עשה לי חשק לראות את ארי פולמן מביים סרט שלם ללא אנימציה (והמבין יבין).

בשורה התחתונה, הבנתי שבדומה לחשדנות שגיליתי כלפי הקדמה בכל הקשור לגיבוי התסריטים שלי, במרכז כל סרט טוב בז'אנר המדע בדיוני נטוע יחס אמביוולנטי לנושא הקדמה ובמיוחד לכל מה שקשור לבינה מלאכותית. זה גרם לי לתהות האם יבוא יום ובו למחשב יהיה "רגע אמיתי של השראה"? (גם את זה הכנסתי לתסריט). בינתיים נראה לי שאפשר להירגע, כי נכון להיום, נראה שמי שממלא את המסך שלנו בשעות הפריים טיים הם רק מכונות אפורות על פס יצור שיודעות רק לשכפל ולהעתיק את אותו מוצר.